אהבה זה כל הסיפור?

את פוסט הזה אני יושב לכתוב במדרגות שבין רחוב הנטקה לרחוב האורן בחיפה, בשעה רבע לתשע במוצאי שבת, כשמאות מפגינים עושים את דרכם חזרה ממרכז חורב הביתה. לא הייתי איתם בהפגנה, אני גר קרוב ופשוט רציתי למצוא מקום שקט לכתוב בו את ההמלצה. בבית לא שקט כרגע, והמולת הקרע בעם ישראל מהווה, באופן פרדוקסלי ואולי גם פלאי, מקום שקט ומכיל יותר מאשר הבית.

"התורה כולה" מנסה להציג את סיפור חייו של משה ואת יציאת מצרים מפרספקטיבות שונות, כולל הזווית האסלאמית המופיעה בקוראן. הסדרה מעלה תובנות מעניינות לגבי תהליך ההתפתחות של משה ונוגעת בנושאים כמו רצון חופשי וזכויות נשים. הסדרה מעוררת מחשבה ומהווה נקודת מבט ייחודית על אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר בתנ"ך. בעיקון לא מתאימה לצפייה עם ילדים, אבל אני צופה עם שלי.

מאחורי כל אלה עומד צורך תמידי לפרוק, לתור אחר אהבה עצמית חמקמקה. ואם לא אהבה אז לפחות אהדה, ואם לא אהדה אז לפחות סיבולת, ואם לא סיבולת אז לפחות שלא נסבול.

להורים שלנו לא היה שום דבר. מהאדמה הם בנו את עצמם, קמו מאפר. אנחנו בני שישים עכשיו, שבעים עכשיו, יתומים מאם, יתומים מאב. נתנו לכם חיים טובים ואתם מזלזלים. יושבים אצל פסיכולוגים בספה ומתבכיינים על כן חיבוקים – לא חיבוקים. שם למעלה יושב גנב על כסא מלוכה ועל ראשו כובע להבה. שלחנו יד וקיבלנו כוויה.

בתור עורך תסריט ומנחה סדנאות כתיבה וחדרי כותבים, וכנציג של איגוד התסריטאים, כותבים רבים שואלים אותי שאלות רבות שמסתירות שאלה גדולה אחת: מה צריך לעשות כדי שמה שכתבתי יצליח? אם השאלה הזו מטרידה גם אותך, אז אני מאמין שהגעת למקום הנכון.

אני רואה שלא טוב לך בימים האחרונים ואני פוחד להאשים את עצמי בזה, אז אני שומר על מרחק. אני שונא את האינטסטינקט המחורבן והמקולל הזה. מה אם לא היינו צריכים לעבוד עכשיו? אם היינו לוקחים לנו יום ושוכבים כל היום, לא עושים כלום – רק שוכבים כל היום?