האני הקונה

מה קורה כשכסף הוא לא בעיה

בצד השני של הקו אני תמיד מוצא אדם קשוב שמנסה לעזור לי להשיג את הטוב ביותר בשבילי. אני רוצה את הדגם החדש עם כל התוספות, ועכשיו בוא תעבור איתי תוספת – תוספת ותעשה שיהיה לי משהו שאין לאף אחד אחר. כסף זה לא בעיה. 

דבר עם המנהל שלך ותבדוק איך הוא משיג לי את החלק הזה מהיבואן, או ישירות מאיטליה, לא אכפת לי, העיקר שזה יהיה במפרט. הוא כבר לא שואל, מספיק שאני אומר פעם אחת שכסף זה לא בעיה ומכאן והלאה הם איתי. אני מחזיק אותם חצי שעה בטלפון, לפעמים גם שעה. 

הזמן טס כשאתה מדבר עם מישהו שכסף זה לא בעיה בשבילו, אתה מרגיש שעלית על גג העולם, שאין צרות יותר, אין מלחמות, אין מחלות, אין אסונות, שהכל יכול להסתדר בשנייה אחת. וכסף זה באמת לא בעיה בשבילי, פשוט כי אני לא מתכוון לקנות שום דבר. 

אחרי כל שיחה אני חוזר לפרופורציות

שיחות הטלפון האלה הן התרפיה שלי, ואני יודע שזה לא בסדר כי בסוף יש שם בנאדם בצד השני, אבל שום דבר לא עזר לי להירגע ולחזור לפרופורציות כמו השיחות האלה. לא כתיבה, לא טיפול, לא חברים, לא משפחה, כלום. תמיד שנאתי לקנות דברים, גם כשהאמנתי שאני אמור לאהוב את זה.

כשהייתי בן 13 חסכתי כסף וקניתי פלייסטישן. התרגשתי מאוד לפני הקניה, אבל ברגע שהחזקתי את המכשיר בידיים חוויתי את אחת החוויות הכי מפחידות שחוויתי בחיים שלי – אכזבה. מה יש לי? חסכתי מלא זמן, חיכיתי בסבלנות עד שיהיה לי את כל הכסף ואז הלכתי לחנות וקניתי את מה שהכי רציתי. 

את הקופסא שמרתי חודש, חיכיתי שהיא תיעלם ושתעלים איתה את הרצון להכניס את הקונסולה המטופשת הזאת לתוכה ולהחזיר אותה לחנות. הזמן עבר וכבר לא רציתי לשחק אבל גם לא רציתי לא לשחק, רציתי להצדיק את ההשקעה. הדיסוננס הזה התיש אותי עד שהפשוט התחלתי להתעלם מהקיום של המכשיר הזה ונתתי לו להעלות אבק בשקט עד שאחי הקטן התחיל לשחק בו עם חברים שלו.

כסף כיחסי גומלין לא מעניין אותי

אני עצמאי שעובד מהבית ולא מרוויח הרבה כסף כי נמאס לי לקחת פרויקטים שלא מעניינים אותי ושלא מדברים אליי. בהתחלה לקחתי כל עבודה שהגיעה ושמחתי על כל שקל שנכנס לחשבון בתמורה ישירה למוצר שאני בעצמי הפקתי. לא עוד 9 שעות מיותרות במשרד, לא עוד אנשים שאין לי בהם עניין ושלהם אין עניין בי. 

יחסי גומלין טבעיים בין בני אדם – לי יש מה לתת לך ולך יש מה לתת לי בתמורה – זה הכל. שלמה המלך הגדיר את מה שאני מרגיש היום הרבה יותר טוב משאני אוכל להגדיר את זה גם אם אחייה 300 שנה: גם זה הבל. 

בסוף אני מוצא את עצמי כבול ליחסי הגומלין המקוריים בין בני אדם, מברך את אלוהים בכל בוקר על ששחרר אותי מעריצות השכירות, אבל לא מצליח לרסן את הקול הזה שיושב – השד יודע איפה – ואומר לי ״אתה רוצה עוד״. עוד מה? את זה הוא לא אומר. 

למה אתה אוהב מספרים?

משהו כמו שבועיים לפני שיחת הטלפון הראשונה, חלמתי שאני יושב מול המלאך שלי. לא יודע איך ידעתי שזה הוא, בסך הכל הוא נראה מאוד רגיל עם החולצה המכופתרת שהוא לבש, השיער המסודר שארוך מספיק לקוקו ועם מבנה הגוף הרזה. 

מה שהיה מיוחד בו היה המבט הזה שיש לאנשים עסוקים שהזמן שלהם חשוב להם, ושאיך שהוא מצליחים לתת לך את התחושה שכשהם איתך – הם איתך. הוא שאל אותי "למה אתה אוהב מִספרים?", ואני בתמימותי עניתי שאני לא אוהב מספרים, אני אוהב אותיות. חשבתי שזה המבחן, זלזלתי באינטיליגנציה של המלאך שלי. הוא חייך ואמר לי "שיווק זה מקצוע לא רע, אפשר להתפרנס מזה יפה." 

התעוררתי בתחושה שזהו, אלוהים ויתר עליי. כל מה שתיכננתי לעשות בחיים שלי יהיה מיותר מעכשיו והלאה, אז למה בכלל לעשות? לא מעניין אותי ששיווק זה מקצוע לא רע ואפשר להתפרנס ממנו. זה לא מספיק לי, זה לעולם לא יספיק לי, אני רוצה עוד. עוד מה?

הסתכלות סובייקטיבית היא החיים

את מה שאני רוצה ושעוד לא השגתי. בחלק אחד של החיים שלי יש לי את כל מה שאני רוצה: יש לי אישה מלכה עם הלב הכי טהור שפגשתי בחיים שלי, יש לי שני ילדים שאני באמת מאמין שהם הילדים הכי טובים בעולם, וברור לי שזו הסתכלות סובייקטיבית אבל אני מאמין שהכל סובייקטיבי "כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני:" (קהלת פרק ב פסוק כה). הדבר היחיד שעדיין אין לי זה הסרט / סדרה / ספר הראשונ/ה שלי. 

אי אפשר להגיד שאני קופא על השמרים. אני כותב, והרבה. אפשר להגיד שאת רוב הזמן שלי אני מקדיש ליצירות שאף אחד עוד לא פרסם, מתוך איזו שהיא אמונה שככל שאני אכתוב יותר אני אגדיל את הסיכוי של היצירות שלי להתפרסם. 

זה נכון, אבל לא משנה כמה דברים אכתוב, כל עוד אני חושב כמותית ולא איכותית – אז כדי להגדיל את הסיכויים שלי לכתוב משהו שמישהו יסכים להשקיע בו כסף ולפרסם אותו אני צריך, בחישוב גס, להגיש לפחות 300 יצירות שונות בשנה לקרנות הקולנוע, לחברות ההפקה ולהוצאות הספרים (שדורשות תשלום על קריאת כתבי יד – מה שאומר שלא רק שאני לא מכניס כסף, אני מוציא כסף, והרבה).

יוזמה היא הדרך שלי לצאת מתהום חשוכה

כשאני חושב על זה לעומק אני מרגיש שאני צולל לתוך תהום חשוכה, עלה נידף ברוח הרעה שמאיימת להעיף אותי מכאן לשם ומשם לכאן. אני לא מאשים אף אחד, מה גם שבשנים האחרונות הכרתי כמה מאנשי התרבות שעומדים מאחורי הקולות הקוראים ליוצרים כמוני לשלוח את היצירות שלהם. מי שפגשתי היו אנשים טובים ואכפתיים מאוד שמנסים לעשות מה שהם יכולים כדי לתת במה לכמה שיותר יצירות, אבל נאלצים להתמודד עם מחסור אדיר במשאבים. 

אז התחלתי לקחת יוזמה ופניתי לאיגוד המקצועי שאני חבר בו עם רעיון לשלב כוחות עם גורמים חיצוניים לעולם התרבות, שיש להם אינטרס דומה וכך יזמתי את שיתוף הפעולה הראשון בין איגוד התסריטאים לבין מכון ויצמן, ומתוך החיבור הזה נולד תקציב לסרט חדש שיעסוק בנושאים מדעיים. האם הכסף הזה יילך אליי? לא יודע, כנראה שלא. אני אצטרך להגיש הצעה לסרט כמו כולם, ואני לא יודע אם אני רוצה לעשות את זה או שאני בכלל רוצה להיות לקטור בפרויקט הזה בעצמי. 

בינתיים אני ממשיך להתקשר לחברות שמציעות מכוניות יוקרה, קורסים אקדמיים, מחשבים מתקדמים, בגדי מעצבים, חבילות נופש סביב העולם, וכל דבר אחר שמגרד לי לרגע. טלפון אחד והגירוד נעלם כמו לא היה קיים. הספר – הנחמה שמעבר לאבסורד, לימד אותי שאני מערכת פשוטה מאוד בסך הכל, תמרון אחד קטן ואני חוזר לאיזון. עכשיו אפשר לנשום ולחזור לעבודה.

אשמח לרעיונות לשיחות תרפיה עם נציגים של דברים שאי אפשר להשיג, אני כבר מסומן מזמן ומתחילים להיגמר לי הרעיונות.

אהבת? לכתבות נוספות על הדרך לדעת מי אני לחצו כאן >>

ממש אהבת? אפשר להירשם לניוזלטר שלנו ולקבל תכנים חדשים ישירות אלייך: