מדוע אנשים אכזריים כלפי אחרים?
אנשים יכולים להיות אכזריים בגלל טראומה אישית, חינוך, לחצים חברתיים או גורמים נוירולוגיים:
הפעם הראשונה שנחשפתי למשחק 'Duke Nukem' הייתה בבית של השכנים מהדלת ממול. קראתי לילד שלהם לשחק איתנו כדורגל למטה וראיתי את אבא שלו יושב ומשחק במחשב. זה היה בשנת – 96' ועוד לא היה לי מחשב משלי בבית. הדבר הראשון שאני זוכר זה את הפרופורציות שבין האקדח שאחז ביד של גוף בלתי נראה (כן, ככה זה נראה לילד בן 9 ולא להיפך), לבין האנשים הקטנים ומכוסי הפנים שהפציעו ונורו מיד.
היריה העוצמתית משכה את האקדח מעלה ויצרה ניצוץ מפליא ביופיו. שכחתי למה באתי, פשוט עמדתי שם ובהיתי באבא של חבר שלי יושב בגופיה מול המסך, חיוך ילדותי מרוח על פניו בעודו מנהל את מחול ההרג היפייפה, ואז פתאום הוא הבחין בי ואמר את המילים שמהדהדות באוזניי עד היום: "רוצה לשחק?"
סיבות פסיכולוגיות לאכזריות
הסיבות הפסיכולוגיות לאכזריות כוללות אמפתיה ירודה, חוויות טראומטיות או הפרעות אישיות:
מאותו רגע הייתי נחוש להשיג מחשב. אבא שלי בדיוק נכנע אחרי מאבק ארוך והסכים להתחבר לכבלים, כך שכל ניסיונות השכנוע שלי נתקלו בחומה בצורה. אמא שלי הציעה לי לרדת מזה בזמן הקרוב, אין שום סיכוי שאבא יסכים להיכנע להבלי העולם הזה פעם נוספת בסמיכות שכזו. עלינו לתת לו לעבור את תקופת הצינון.
היא לא מבינה אותי, חשבתי, אין לה מושג איזה אושר היא מונעת ממני עם חוסר היכולת שלה לעמוד על שלי מול אבא.
תמיד רבתי עם אחותי, אבל מאז Duke Nuke הריבים הפכו אכזריים. משכתי לה ביד בכל הכוח, העפתי אותה מהספה, זרקתי עליה את השלט של הטלוויזיה על הפנים – הייתי בלתי נסבל. אני רוצה מחשב, אמרתי בלי שום בושה. כמו טרורטיסט שיודע שהוא דורש דרישה לא הוגנת, אבל אותי כבר לא עניינה ההוגנות. אני רציתי להרוג.
הסברים אבולוציוניים לאכזריות
הסברים אבולוציוניים מצביעים על כך שתוקפנות יכולה להיות מנגנון הישרדות ודומיננטיות:
המחשב החדש ניצב בפינת האוכל שבלאו הכי לא מילאה את יעודה. כל אחד מאיתנו אכל לבד, בסלון או במטבח.
את המשחקים קניתי בעצמי מדמי הכיס שלי, לא רציתי לבקש מההורים שלי לקנות כי לא רציתי שהם ישאלו אותי שאלות. 200 ש"ח עלה הדיסק, ולמרות שלא כל כך הבנתי בכסף בגיל – 10, משהו בי אמר לי שזה הרבה יותר מדי. אבל בכל זאת קניתי.
בבית הספר הייתי נוכח – נפקד. ישבתי בשיעורים ושמעתי את הצלילים שיצאו מגרונה של המורה, אבל הראש לקח אותי לעולם הציד. גם אילו רציתי לא הייתי מסוגל להתנגד. משהו חייתי התעורר בי; יצר קדום, סמכותי.
עד אז הייתי ילד עדין שנמנע מעימותים ובוכה לא מעט. הייתי מאותם הילדים שהולכים ברחוב ומדברים לעצמם כשהם עצובים. מרגע שדיוק נוקם נכנס לחיי כָּלַה הבכי וכלו הדיבורים. כל מה שעניין אותי זה לשוב הביתה, לשבות מכל מלאכה, לשבת על כסא המלך ולהתחבר לעולם האמיתי.
אהבת? לכתבות נוספות על הדרך לדעת מי אני לחצו כאן >>
ממש אהבת? אפשר להירשם לניוזלטר שלנו