ההרהור התחיל בתמונה: עשן עולה מאותה ארובה ארורה של מחנה ההשמדה הארור, ותחתיו עומדים בטורים מסודרים יהודים שמחכים לגורלם. יהודי צעיר שזה עתה ירד מהרכבת בדחיפות, במכות ובצרחות באותה שפת צווחות איומה, מנסה לאסוף את עצמו ולהבין האם הוא חולם או שאולי הוא מת, ואם הוא חולם, הוא שואל את עצמו מתי הוא יתעורר, ואם הוא מת אז הוא לא מבין למה הוא עדיין סובל.
הוא מביט במהומה האדירה שמתחוללת סביבו, מהומה שאולי אפשר להבין קמצוץ קטן ממנה כשצופים בסצנת הפתיחה של הסרט 'הבן של שאול'.
כולו הלם, בלבול, על גבול אובדן דעת מוחלט. תארו לעצמכם בחור צעיר, בן – 15 לצורך העניין, שזה היה גילו של סבא שלי עליו השלום כשהגיע למחנה המוות הנורא ביותר שידעה האנושות. סבא שלי, שאני בשר מבשרו, איש מתוק שבכל יום שישי נתן לי ולאחותי חמישים שקלים דמי כיס, גם כשכבר עברנו את גיל עשרים, איש שהיה מתפעל מהיכולות האקרובטיות של הולק הוגן ומהאכזריות של באם באם ביגולו, איש שהיה צוחק בקולי קולות ותמיד היה מתעניין איך הולך לי בבית הספר ושהיה שואל לשלומה של אמא גם בזמנים של מתח בין ההורים שלי, בקיצור סבא מתוק שבמתוקים – עמד בגיל 15 באותה סיטואציה בדיוק. הוא ירד מהרכבת בצרחות, מכות ונביחות כלבים, וברגע אחד עבר מהדחיסות הנוראית של קרונות הרכבת אל אש הגיהנום של אוושויץ. ההורים שלו, אחיו ואחיותיו, אחייניו, מכולם הוא נשאר רק עם אח אחד בתוך הכאוס הזה. איפה אמא ביילה? איפה אבא אפריים – יעקב? איפה שלום, בלומה, שרה, לאה, יואל, יוסף, יצחק, איפה ברוך?
"אתה רואה שם?", אומר לו 'יהודי טוב' ומצביע על הארובה המחורבנת, הארובה המזוינת, הארובה הבלתי נסבלת, הבלתי נסלחת, "תסתכל עליה, הם שם, עולים ממנה, זהו."
אין כמעט עדות אחת של יהודים ששרדו את התופת של מחנה ההשמדה המקולל, בה הושמט המשפט הזה. מאות עדויות שמעתי בחיי, ואני מתאר לעצמי שאם אקשיב לכל עדות ועדות של שורדי מחנה ההשמדה הנורא הזה, הרוב המוחלט יעידו כי גם הם שמעו את אותו משפט שפל ברגע הכואב ביותר שחווה אדם כלשהו בתולדות האנושות. הגרמנים שלחו את היהודים למחנה ההשמדה, אבל היהודים היו אלה שהכניסו את היהודים למשרפות. את זה אני עוד יכול לקבל, אי אפשר לשפוט אדם שנמצא במאבק הישרדות, אבל המשפט הזה, מריחת האמת בפניו של מי שעוד רגע עלול למצוא את עצמו בתוך אותה משרפה ליד אמו, אביו, אשתו, ילדיו וחבריו – מה יש בה יותר מעמידה על דם רעיך? מה?
