ז'אנר: דרמה (קומית)
שפה: צרפתית – קנדית
שנה: 2021
למה כדאי לראות: לא בכל יום נטפליקס משחררים סרט מצחיק שיכול לגרום לך לבכות.
על מה הסרט?
על אבא שלוחץ על הילדה המתבגרת שלו להצליח, על הדרך בה הורים לילדים בגיל הרך ולמתבגרים מנסים לגדל את הילדים שלהם, על הגבול הדק שעובר בין הניסיון לעשות טוב לילדים שלך, לבין הנזק שהפעולות האלה יכולות לגרום להם ועל העולם החדש והבעייתי אליו מבוגרים וצעירים נכנסים בתחילת העשור השלישי של המאה ה – 21.
תקציר
איש משפחה מקוויבק מנסה להחזיר את החיים שלו, של הבת המתבגרת שלו, ושל האישה החדשה שלו למסלול אחרי שורה של כשלונות. אלא שככל שהוא מנסה להשתלט על הסיטואציה ולעצור את כדור השלג, כך הטירוף סביבו הולך ומתגבר.
להצליח בחיים ולשרוד כדי לספר
מעבר לזה שאני תסריטאי ועורך תסריטים, אני גם אבא, והשאלה הראשונה שעלתה לי בראש אחרי צפייה בסרט היא – מי לעזאזל אנחנו חושבים שאנחנו? כשאני אומר 'אנחנו' אני לא מתכוון לתסריטאים (למרות שגם אנחנו יכולים לעבוד קצת על הצניעות שלנו), אני מתכוון לבני אדם שאחראיים על בני אדם אחרים. אני מדבר עלינו כהורים, כמנהלים, ואתם יודעים מה? כן, גם כתסריטאים.
אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה נכון לילדים שלנו, מה נכון לעובדים שלנו ומה נכון לדמויות אותן אנחנו כותבים, אבל מה גורם לנו להיות כל כך בטוחים בדברים שיוצאים מאיתנו? על סמך מה אנחנו מבססים את התמה שלנו ל – חיים הנכונים? הרי כל הדורות שקדמו לנו טעו, לא? אז איך זה שבתור היסטוריה שלמה שהדבר היחיד שבטוח בה זה שבסוף כולם טועים, גם אנחנו נופלים לתוך פח ה – 'אני הבנתי את החיים האלה'?
המדריך למשפחה המושלמת הוא סרט שמעביר ביקורת קשה בצורה חיננית, לא רק על חיי המשפחה בעולם המערבי הפוסט מודרני, אלא על הדרך בה אנחנו תופסים את החיים שלנו ואת החיים של האנשים שנמצאים בחיים שלנו בעידן הזה.
צפייה בסרט עלולה לגרום לך לפקפק בתפקיד שכל אחד מאיתנו ממלא בחיים של האחר, בתפקיד שהאחר ממלא בחיים של כל אחד מאיתנו, ובמה שזה אומר על עתיד המבנה החברתי בעולם המערבי. במילים אחרות – עבודה זה כבר לא עבודה, הורים זה כבר לא הורים, ומטרות הן כבר לא מטרות. אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בסרט תעמולה אנטי – מערבי, אבל לדעתי יש כאן בדיוק את ההיפך.
המדריך למשפחה המושלמת הוא סרט הספד אותנטי ונוגע ללב, של ריקרדו טרוגי, לאגדה היפה והמופרכת שתרבות המערב סיפרה לנו במאה השנים האחרונות, בחיפוש הנצחי של המין האנושי אחר משמעות.
אלוהים מת, אנחנו הרגנו אותו
כשניטשה כתב את המילים – "אלוהים מת, אנחנו הרגנו אותו..", הוא לא כתב את זה ממקום שמח, הוא לא חגג את מותו של אלוהי האדם, להיפך, הוא כתב את המילים האלה מתוך דאגה לעתיד התרבות האנושית. ניטשה הזהיר את האנושות מפני ניהיליזם שעלול לפרוץ בעקבות המעבר ממסורת לחילוניות ומתפיסות עולם הוליסטיות לתפיסות עולם רציונליסטיות.
אם ניטשה היה צופה בסרט – המדריך למשפחה המושלמת, הוא היה מהנהן בכאב. כן, לדברים האלה הוא התכוון, בדיוק את השקיעה הזו הוא חזה, שקיעה שדומה לאותה שקיעה שניטשה שיער שתביא את העולם למלחמה כוללת ותמית על האנושות אסון חסר תקדים.
גם לפני מלחמת העולם הראשונה והשנייה היו אנשי רוח ואמנים שניסו להזהיר את העולם מפני התהליכים המסוכנים שעוברים על האדם היחיד בתוך החברה. אני לא מתיימר לדעת לאן תוביל השקיעה החדשה של האדם הפוסט מודרני לתוך עצמו, אין לי מושג מה האובדן המוחלט של האמונות שלו יעשה לו, אני לא חושב שטרוגי יודע, ואני לא חושב שהוא מנסה לכתוב איזה שהוא מניפסט. אבל מי שיצפה בסרט לא יוכל שלא להרגיש את כובד המשקל שיושב על כל אחת מהדמויות, ואת הצורך הנואש שלהם להיות חלק ממשהו. מפחיד לחשוב מה יקרה כשמשהו כזה סוף סוף יגיע, ושהכוונות של ה – 'משהו' הזה, לא יסתכמו בשיפור מצב הרוח של אוכלוסיית העולם.
'מה יגידו' לא מחזיק חֵברה
בתור יצורים שבטיים, בני האדם בנו את מבנה החברות שלהם על בסיס ערכים משותפים. חלק מהערכים הללו נעלמו עם השנים, אבל ערך שלא נעלם כמעט מאף תרבות בעולם, הוא ערך ה – 'מה יגידו'. רוני צ'נג מספר במופע הסטנדאפ שלו שהחלום של כל הורה סיני הוא שהילד שלו יהיה רופא, רק כדי שהוא יקבל את התעודה, שבה ההורים שלו יוכלו להתגאות מול החברים שלהם. מה קורה כשמישהו לא רוצה לטפל באנשים? שלא יטפל, רק שיקבל את התעודה ושיעשה את ההורים שלו גאים, זה כל מה שחשוב!
חיים שפירא כותב בספרו – 'על הדברים החשובים באמת' (הוצאת כנרת זמורה-דביר), על אימא פולנייה שמספרת לחברתה שבעלה קיבל פרס נובל, שהבן שלה סיים לימודים באוניברסיטה מובילה בעולם בהצטיינות יתרה ושהיא זכתה בלוטו. בתגובה, החברה שלה בוכה ואומרת שהיא הייתה רוצה לשמוח בשביל חברתה, אבל יש גבול לכמות הסבל שאדם אחד להכיל.
גם המדריך למשפחה המושלמת תוקף את נושא ה – 'מה יגידו' מהמקום שבוחן את התפקיד אותו אנו מקצים לילדים שלנו, ככרטיסי ביקור מהלכים. דור ההורים שהסרט מציג, הוא אולי הדור האחרון בעולם המערבי שערך ה – 'מה יגידו' יגרום לו להתרבות ולהשקיע משאבים ואנרגיות בניסיון לגדל ולחנך דור חדש. הסרט מציג את האלטרנטיבה המדאיגה (למי שבוחר לדאוג כמובן), שמראה מה עלול לקרות בחברה שלוקחת את ערך ה – 'מה יגידו', אבל במקום לתעל אותו לגידול ולחינוך דור העתיד, משקיעה את רוב זמנה בשידור 'עסקים כרגיל' לעולם שבחוץ, גם אם בדרך, האנשים הקרובים ביותר נפגעים.
השאלה הגדולה היא מה יקרה אם הדור הבא יחליט שהמטרה חשובה יותר מהדרך? מה יקרה כשיותר ויותר אנשים יחליטו שהם לא מוכנים לסכן את עצמם בעבור רעיון שמתנגש באופן ישיר עם הרעיון המרכזי של תרבות המערב? מה יקרה אם בעוד עשר שנים, בני ה 20 – 40 בקנדה, בארה"ב ובאירופה (ובישראל בעוד 20 שנה, באיחור אופנתי כמו תמיד), הדור הצעיר יבחר לשמור על הנכס הכי גדול שלו, הנכס אותו הוא מטפח בתודעה שלו עם עצמו, בקשרים הישירים שלו עם הסביבה הקרובה, ובקשרים שלו עם העולם הגדול ברשתות החברתיות, כך שאף אחד לא יוכל לפגוע או להשחית את הנכס הזה? מה יקרה כשבני אדם יחליטו שעבודה, זוגיות וילדים, הם ערכים ישנים שלא מדברים אליהם, ערכים שלא עולים בקנה אחד עם המותג הזה שנקרא 'אני'?
