"התורה כולה" מנסה להציג את סיפור חייו של משה ואת יציאת מצרים מפרספקטיבות שונות, כולל הזווית האסלאמית המופיעה בקוראן. הסדרה מעלה תובנות מעניינות לגבי תהליך ההתפתחות של משה ונוגעת בנושאים כמו רצון חופשי וזכויות נשים. הסדרה מעוררת מחשבה ומהווה נקודת מבט ייחודית על אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר בתנ"ך. בעיקון לא מתאימה לצפייה עם ילדים, אבל אני צופה עם שלי.
להורים שלנו לא היה שום דבר. מהאדמה הם בנו את עצמם, קמו מאפר. אנחנו בני שישים עכשיו, שבעים עכשיו, יתומים מאם, יתומים מאב. נתנו לכם חיים טובים ואתם מזלזלים. יושבים אצל פסיכולוגים בספה ומתבכיינים על כן חיבוקים – לא חיבוקים. שם למעלה יושב גנב על כסא מלוכה ועל ראשו כובע להבה. שלחנו יד וקיבלנו כוויה.
אני רואה שלא טוב לך בימים האחרונים ואני פוחד להאשים את עצמי בזה, אז אני שומר על מרחק. אני שונא את האינטסטינקט המחורבן והמקולל הזה. מה אם לא היינו צריכים לעבוד עכשיו? אם היינו לוקחים לנו יום ושוכבים כל היום, לא עושים כלום – רק שוכבים כל היום?
אידיאל הצמצום בא לידי ביטוי בסיפור גירוש האדם מגן עדן (על שלא הסתפק במה שיש), בסיפור קין והבל (המעט שקיבל קין על פי התאוריה שלנו הוא ברכה אותה הוא ראה כקללה), עקדת יצחק (האידיאל האנושי הוא להגיע לכדי צמצום מוחלט והסיבה היחידה שהוא לא יכול להגיע לכדי זאת היא התערבות אלוהית), ארץ ישראל ("הארץ הטובה" שהיא הקטנה ביותר מכל ארצות האזור ויחד עם זאת מחוברת לשני ימים ורוויית מים טבעיים ובארות, בשמש טובה, והיום אנחנו יודעים שגם בגז טבעי.
המסע האישי שלי אחר משמעות בעולם אבסורדי מוביל אותי לבחון את החברה הישראלית דרך עדשות מגוונות – פילוסופיה, מדע, ספרות ודת. בסיפור קצר זה אני משלב ביקורת סאטירית על מה שאני תופס כאליטיזם מזיק וגזענות מדכאת, תוך שאני מנסה למצוא דרך להבנה וקבלה עצמית.
היה עליו לאכול אותו ולהשאיר חתיכה ממנו לאלוהים. אלו הם דיני הקורבנות כולם, להיאכל על ידי אדם ולהישרף באש המאכלת. כך היו לפני האדם וכך יהיו אחריו.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש אחרי שכתבתי את הכותרת למאמר הזה היא – "תראה מה שאתה אומר! אלוהים ישמור…"
הפעם אני דן בשאלת הבריאה אל מול היצירה:
הסערה שהתחוללה בי לפני ה – 7/10
המחשבה הראשונה שעלתה בי בבוקר היא על רבי עקיבא אשר עונה למוות. מה בסך הכל רצה המהנהיג הרוחני השני של צבא ישראלי שהחליט למרוד במשעבדיו? לעשות טוב. אז איך יכול להיות שהוא סיים את חייו כשמסרקי ברזל מסרקים את עורו? האם זהו סופו של צדיק תמים?
האני שלי הוא מערכת יצירתית שמורכבת ממסר שהגיע דרך נתיב מסרים שתפקידו לתווך בין המוען הנמען. אם כל המערכות פועלות באופן דומה – אני הוא המסר וכל אחד ואחת הם מסר. תפקידו של המסר הוא להגיע לנמען כלשהו. אם כך, מי הוא הנמען ומה עליי למסור?
הנשימה שלי היא כנראה הדוגמא הטובה ביותר לכך שאני כאן כדי להעביר מסרים בשני כיוונים – פנימה והחוצה. כל מסר הוא קצר מאוד ביחס לחיים שלי אם מעמידים אותו בפני עצמו, אבל אין מקום בחיי האדם שאין בו מסר דו כיווני. במקומות בהם נשללת ממני היכולת להעביר מסר פנימי החוצא או מסר חיצוני פנימה, אינני מסוגל להתקיים. אם כך, למה שפעולת החשיבה שלי תהיה שונה מפעות הנשימה במהות שלה?
ואם הכל מורכב ממסרים שעוברים דרך מערכת דו כיוונים אז גם החשיבה היא מערכת שמעבירה מסרים על מנת שיתר המערכות תוכלנה להתקיים. מעשה החשיבה מפיק פעולות חיצוניות שמשפיעות על מערכות חיצוניות (אנשים אחרים, עצים, חפצים) וגם על המערכות הפנימיות שלי (הפעלת מערכות העצבים שמתקשרת באופן ישיר עם המערכות הפנימיות).
המעשה יוצר שרשרת תגובות שבאים לידי ביטוי באמצעות מסרים אשר מגיעים לאיבר היעד שאמור לקחת אותם ולזקק מתוכם חומרים אותם הוא מעביר לאיברים אחרים על מנת שיוכלו להתקיים, בדיוק כפי שאותו איבר עצמו תלוי ביכולתן של הריאות להשתתף במלאכת אספקת החמצן עבורו ועבור שאר האיברים בגוף.
הריאות והמוח תלויים ביכולתו של הלב לספק להם דם שמוביל חמצן לצד מסרים חיוניים נוספים עבור כל איבר ואיבר בגוף. כל אלה תלויים ביכולתה של הקיבה לקבל מסרים חיצוניים, לפרק אותם ולהעביר אותם לסינון הכבד והלבלב שמעבירים מסרים בשני כיוונים – כמו הריאות. אלה וגם אלה תלויים ביכולתם של המעיים לסנן ולהעביר מסרים.
את מסעי אל עבר הנבואה ומשיחות התחלתי כתסריטאי ומחזאי שניסה במשך שנים לומר דברים משמעותיים על החיים בלי להבין מדוע. בדומה לאבי הרוחני בנימין זאב הרצל – גם אני הקדשתי חלק ניכר מחיי לחיפוש אחר תשובה לשאלת משמעות חיי הפרט במציאות אבסורדית, ואף פרסמתי ספר דיגיטלי שמורכב מסיפורים קצרים שדנים בשאלה הנחמה שמעבר האבסורד.
בשנים האחרונות צללתי לתוך עולם המחשבה האנושית מארבעה כיוונים: פילוסופיה, מדע, ספרות ודת. לא ידעתי מה אני מחפש, אבל הייתי פתוח לכל הכיוונים במקביל, ומה שקרה זה שגיליתי את עצמי כמערכת שפועלת בתוך מערכת של מערכות, שחושבת בדרך של 'סיבה ותוצאה', ובצדק, אבל עושה את זה מהכיוון לא נכון.
בספר "הנחמה שמעבר לאבסורד" אני מציע דרך למצוא את עצמנו בתוך המציאות האבסורדית של בני האדם. אני עושה זאת באמצעות סיפורים קצרים על אנשים שמנסים להבין מי הם.
הסיפורים בספר מתרחשים בזמנים ובמקומות שונים, אך כולם עוסקים באותו נושא: החיפוש אחר משמעות בחיים.
באחד הסיפורים, גבר צעיר מנסה להבין למה הוא מרגיש בודד ונטוש בעולם. הוא מנסה למצוא אהבה, אך בכל פעם הוא מתאכזב מחדש. בסופו של דבר, הוא מבין שמשמעות איננה טמונה בחיפוש אחר מישהו שיאהב אותו, אלא בפיתוח היכולת לאהוב את עצמו בעזרת האחר (עזר כנגדו).
בסיפור אחר, אישה מבוגרת מנסה להבין את משמעות חייה. היא מביטה לאחור על ומרגישה שחייה היו חסרי משמעות. היא מנסה למצוא דרך לשנות אותם, אך היא לא יודעת איך. בסופו של הדיון, היא לומדת שהמשמעות של חייה איננה נמצאת בדברים שעשתה, אלא בה עצמה.
הסיפורים בספר "הנחמה שמעבר לאבסורד" מציעים דרך למצוא נחמה בתוך המציאות האבסורדית של בני האדם. הם מראים לנו שגם אם החיים הם חסרי משמעות, אנחנו עדיין יכולים למצוא משמעות בעצמנו.
וזו הסיבה מדוע אני מעלה את הדברים ברשת, למרות שהדחף הראשוני מושך אותי לפרסם את הדברים בדרך תועלתנית. הסיבה שאני נותן לך את הידע הזה בחינם מגיעה בדיוק מאותה הסתכלתות מערכתית שמהווה חלק מאסכולת 'השולחן העגול', גישה פילוסופית מתפתחת אשר מנסה להסתכל על המציאות מבלי לנתק את המתבונן מפעולת ההתבוננות באופן מלאכותי. במילים אחרות – החוקר הוא חלק מהמחקר, והוא מי שנדרש לתת את עדותו על ניהול המחקר.
אם אתם מחפשים נחמה בתוך המציאות האבסורדית של בני האדם, אני ממליץ לכם לקרוא את הספר "הנחמה שמעבר לאבסורד" ואת הכתבים אותם אני מביא לפניכם כעת. הם יעזרו לכם להבין מי אתם ולהעניק משמעות לחיים.
התוכן מתעדכן באופן שוטף, ואני מזמין אותך לעקוב אחרי בפייסבוק, בלינקדאין ולהירשם לניוזלטר ולקבל עדכונים לפני כולם ולשתף אותי במחשבות ובתובנות שלך >>
תסריטאי ומחזאי, בוגר מצטיין של מסלול תסריטאות של בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה - סם שפיגל. יצירותיו עוסקות בשאלת הזהות של האדם בתוך החברה וביחסי הגומלין שבין הפרט כמערכת שפועלת בתוך מערכת של מערכות לבין המערכות האנושיות השונות.
