התשובה למשבר הפוליטי בישראל נמצאת אצל מסי

אמצעי הכתיבה הם בשבילי כמו כדור ושערים בשביל מסי. הוא יודע מה הוא מסוגל לעשות והוא יודע שכל מה שהוא צריך זה יריבים כדי שיקרו לו קסמים. מסי הוא לוחם, הוא עולה למגרש כדי להרוג וכבר עשרים שנה הוא עושה את זה הכי טוב בעולם. המזל של מסי זה שאנחנו אוהבים מאוד לחיות בעולמות הכאילו: סרטים, סדרות, מוזיקה, כדורגל – התרבות והספורט שלנו בקיצור.

מיתולוגיה גדולה מתחילה באהבה

אנחנו הורגים על המגרש ואז לוחצים ידיים, אנחנו כבר לא צריכים להרוג אחד את השני כדי להוציא מעצמנו קסמים. מסי אוהב את המשחק, אי אפשר לעשות את הדברים שהוא עושה בלי לאהוב את המשחק, וכדי לאהוב משהו עד כדי כך אתה חייב לאהוב את החיים, אחרת אי אפשר ליהנות מהדברים שאנחנו עושים ברמה שתאפשר לנו להיות יצירתיים, כל מנהל מתחיל יודע את זה וחברות ההיי – טק הגדולות הגדירו את אהבת החיים מחדש עם הניסיון שלהם לפנק את העובדים בדברים אחרים שהם אוהבים – אוכל ושעשועים. מסי אוהב את החיים והאהבה שלו לחיים גורמת למיליארדי אנשים בעולם לאהוב את החיים שלהם קצת יותר, וכשהם אוהבים את החיים קצת יותר אז גם האנשים שסביבם אוהבים את החיים שלהם קצת יותר. 

האומן הוא סוכן של אהבה – לא עבד שלה

מסי הוא האומן הגדול בדורו והוא כזה בזכות האהבה המדויקת שלו לעצמו, האהבה שלו את החיים והאמונה המוחלטת שלו בהם. הוא אומן גדול מהסיבה הפשוטה שהאומנות שלו גורמת לכל כך הרבה אנשים בכל העולם להתרגש עד כדי כך שהם מנסים לשמר ולשחזר את אותן חוויות והם מוכנים להשקיע זמן וכסף כדי חוות עוד התרגשויות מבית היוצר של מסי. אבל מה שהופך את מסי לאומן הכי גדול בדורנו זה היכולת שלו שלא לתת להערצה הזאת לפגוע באומנות שלו. הוא לא עולה על המגרש כדי לרַצות את המעריצים שלו בדרך שאליה הם התרגלו, הוא עולה על המגרש כדי לעשות אומנות ברמה הגבוהה ביותר ואם הוא צריך לשנות את הסגנון שלו כדי שהוא יוכל להשתמש ביכולות שלו בדרך שתאפשר לקסמים שקורים לו להמשיך ולעבור דרכו אז הוא ישנה את הסגנון, הוא לא מנסה לשקר לקהל המבקרים. 

אומן אמיתי לא פוחד משינויים

בגיל – 18 הוא עשה אומנות צעירה ופרועה ובגיל 36 הוא עושה אומנות בוגרת ומדויקת. הוא יכול היה להתאבל על הרגליים שכבר לא עומדות בקצב, על הריאות שלא עובדות כמו שצריך, אבל הוא אוהב את עצמו והוא יודע שבזכות הרגליים והריאות שלו, וכנראה עוד שבזכות עוד כמה דברים שהוא עדיין לא מרגיש אבל יודע שהוא ירגיש כשיזדקן, הוא מי שהוא היום. אז הוא מתאים את עצמו אליהם ומתפתח בהתאם למה שהם יוכלים לתת לו. הוא אוהב את כל מה שיש בו, וכל מה שיש בו אוהב אותו – כי כשהוא ביקש מהרגליים ומהריאות שלו לתת פעם אחת יותר כדי לזכות בגביע העולם, להגשים את חלום הילדות שלו, הוא פתאום הפך לנו מול העיניים לאותו ילד בן 18 ועקף במהירות שחקן יריב עם רגליים וריאות חדשות. 

לאומנים גדולים קורים ניסים

ולא רק שמסי אוהב את כל מה שיש בו וכל מה שיש בו אוהב את מסי, כנראה שגם המציאות אוהבת אותו, כי למרות הנס הגלוי שהפך איש בן – 35 לילד בן – 18 לעיני מיליארדי אנשים בכל העולם, בסוף המהלך הזה מסי לא הגיע למצב בעיטה נוח. הוא היה צריך להחליט האם הוא מנסה בכל זאת לבעוט ומבקש נס נוסף, או שהוא מתאים את עצמו למציאות הנוכחית ומוסר לשחקן אחר שנמצא במצב נוח יותר. הוא מסר. 

ברגע הזה הבנתי שלמרות שאני אוהד ליברפול ולמרות שאני מעדיף את נבחרת הולנד על פני נבחרות אחרות מתוך איזה שהם סינטמנטים שהתפתחו אצלי בגיל צעיר ושאינם בשליטתי, את מסי אני אוהב אהבת נפש ואני מודה לאלוהים שזכינו לצפות כולנו יחד באדם שאלוהים (יהיה אשר יהיה) אוהב בחזרה.

מציאות ואומנות: להקשיב במקום לדבר על חיקויים

מסי מלמד אותי כבר עשרים שנה שאי אפשר לעשות אומנות בלי להיות קשוב לשינויים שבי ולהתאים את הדרך שבה אני עושה אומנות לאותם שינויים. אם האומנות מחקה את המציאות אז זה אומר שאנחנו צריכים להיות קשובים לשינויים שקורים סביבנו ולהתאים את הדרך שבה אנחנו נותנים לקסם לעבור דרכנו ולצאת מאיתנו אל העולם, אם המציאות מחקה את האומנות אז אנחנו צריכים להיות קשובים למה שקורה במציאות ולתת לקסם לעבור דרכנו כך שנוכל להראות לאחרים איך המציאות אמורה להיראות, אבל אנחנו לא עושים לא את זה ולא את זה – כל מה שאנחנו עושים זה להצביע על הרגליים הכבדות ועל הריאות שלא נותנות מספיק חמצן ואנחנו מאשימים אותם. 

אנחנו זקוקים למיתולוגיה כמו אוויר לנשימה

מסי הוא דמות מיתולוגית, הוא גיבור שעבר מסע ולא הפסיק להאמין, מסע רצוף קשיים ורגעי תהילה, מסע עם מטרה אחת סופית אבל עם הרבה מטרות קטנות בדרך, מסע שהביא אתו נס גלוי אבל גם הרבה מאוד ניסים שאנחנו לא רואים. מסי חי את הנס הזה יום אחרי יום והוא יודע את זה, אבל אנחנו, האומנים, שכחנו את הנס, שכחנו את המיתולוגיה, אנחנו בזים לה.

הבעיה שלנו היא שנרצה או לא נרצה, בני האדם צריכים מיתולוגיה כמו שהם צריכים אוויר לנשימה. ביבי הוא דמות מיתית בדיוק כמו שרבין הוא דמות מיתית, ועד שהחברה הישראלית לא תמצא דמות מיתית אחרת אנחנו יכולים להמשיך ולהתלונן על מה שקורה למדינה מפה ועד להודעה חדשה. רוצים שינוי? תמצאו מי שישנה ותפסיקו לזלזל בכל מי שאוהב את החיים ומאמין בעצמו ובהם מספיק כדי לנסות ולהיות מסי בעולם הפוליטי. 

הגיע הזמן לבנות מיתולוגיה במקום לברוח ממנה

• זה הזמן לחזור לערכים שלנו ולמשמעותם.
• זה הזמן לייצר אומנות שבנויה על אותם ערכים ואומרת 'מה כן', במקום אומנות שאומרת רק 'מה לא'.
• זה הזמן לייצר אומנות שתעצב את הדורות הבאים על ערכי אהבת האדם, השוויון והחירות. 
• זה הזמן לייצר אומנות שמעלה על נס את ערכי התרומה ושותפות הגורל.
• זה הזמן לייצר אומנות שבוחנת את הטוב שבאדם ואת הניסיון שלו להצליח למרות הקשיים.
• זה הזמן לעצב את דמותו של הגיבור המיתי הבא.

אי אפשר להילחם במיתולוגיה עם רציונליזציה

הכוח לעצב מיתולוגיה הוא אצלנו וביבי יודע את זה, בגלל זה הוא נלחם. מי שחושב שראש הממשלה פוחד לשבת בכלא טועה, מי שחושב ככה לא רואה את המציאות בדרך בה נתניהו רואה אותה. ראש הממשלה שלנו אולי אוהב את החיים הטובים, אבל האהבה הזו לא מתקרבת לאצבע הקטנה של האהבה שלו לעיצוב דמותו המיתולוגית. בנימין נתניהו הוא גיבור מיתולוגי שרוצה להיזכר ככזה בתולדות עם ישראל, הוא אומר את זה במפורש. החיים עצמם חשובים לו פחות, ההווה חשוב לו פחות, הדבר היחיד שחשוב לו זה להשאיר חותם בעולם הזה והחותם שהוא רוצה להשאיר זה שינוי המציאות. נתניהו לא מאמין במזרח התיכון החדש של פרס, הוא מאמין במזרח התיכון החדש שלו.

דמויות מיתיות חיות כדי להשאיר חותם

מהפכות אצל נתניהו מגיעות מלמעלה, מעבודה עם מה שכבר קיים ועומד ויציב ולא בבנייה מחדש. הוא לא יוביל משא ומתן עם הפלסטינים כל עוד הוא נמצא בעמדה של נחיתות מוסרית בעולם הערבי ובעמדה של נחיתות אינטרסים מול האמריקאים. מה יש לו להביא לשולחן המשא ומתן חוץ מהצורך האנושי הבסיסי לחיים? העולם לא עומד על הרגליים האחוריות כדי לשמור על חיי האדם, הוא עומד על הרגליים האחוריות כדי לשמור על מה שיש לו. ביבי מבין את זה, ובכל זאת הוא מאמין שהרגע שלו יגיע, שהוא יצליח להיזכר בתור אותה דמות מיתית אליה הוא מכוון, גם אם זה יקרה בסוף הקריירה שלו, ניסים הרי קורים לדמויות מיתיות, תשאלו את מסי.

ביבי מאמין שרגע האמת שלו יגיע – מלחמה גדולה עם איראן, מלחמה שתאפשר לו לקבל לגיטימציה מהעולם הערבי הגדול, לגיטימציה שתהפוך אותו ליקיר אומות העולם. האנטגוניסטים של נתניהו הם הפלסטינים, הם אלה שמפרידים בינו לבין הובלת חזית עולמית אחידה נגד האיום האיראני, הם אלה שלא מוכנים לשבת בשקט ולאפשר לו לנצח את האיראנים, עם או בלי מלחמה.

בכל מיתולוגיה טובה האויב בא תמיד מהבית

אלא שיש בעיה חמורה יותר מהפלסטינים בכל הנוגע לסיכויי ההצלחה של דמותו של המיתולוגית של ביבי – השמאלנים. אנשים נאיביים שמאמינים שהם יוכלו לעשות שלום בלי אינטרסים, אנשים שפוגעים באינטרס הישראלי (באיזו קלילות המושג הזה נאמר… 'האינטרס הישראלי', אלוהים ישמור). הבעיה של השמאל היא שהדמות המיתולוגית היחידה שלה מתה, אבל המוות שלה רק העצים את תחושת צדקת הדרך של ביבי.

יש עליו איום אחד, אדם אחד שהצליח לדגדג אותו מאז שהוא חווה את אותו משבר אמוני שבא בעקבות ההפסד בבחירות ההם של – 99, כשהשמאל עוד ניסה למצוא לעצמו דמות מיתית חדשה, ולאיש הזה קוראים יאיר לפיד. יש לו את הפונציאל להיות דמות מיתולוגית, כולנו יודעים את זה, אבל הוא עוד לא הדמות שיכולה לאיים על דמותו המיתולוגית של נתניהו. 

אחיי ואחיותי האומנים,

הגיע הזמן שנעצב דמויות כאלה בעצמנו,

לעבודה.