יש גיבור, יש אנטי גיבור ויש.. את כל השאר
כשלמדתי תסריטאות בסם שפיגל, אחד הדברים הראשונים שהסבירו לי זה שלגיבור צריך להיות ‘רצון’. אוקיי, הקשבתי, כתבתי דמויות שרצו כל מיני דברים ויצאו לי כמה תסריטים גרועים וכמה תסריטים לא רעים, אבל אף אחד לא ניסה לתת תשובה לשאלה שמעסיקה כל כותב צעיר:
אבל מי לא רוצה את זה?
קשה מאוד להסביר רצון. לפעמים אנחנו יכולים לדעת מה אנחנו רוצים, אבל איך אנחנו יודעים – למה אנחנו רוצים? וחוץ מזה, אם אנחנו רוצים משהו, אם אנחנו יודעים שאנחנו רוצים אותו, ואם אנחנו פועלים כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים, זה אמור להספיק לנו כדי לחיות חיים מספקים ומלאי הנאה, לא?
אבק כוכבים
את האירוע המחולל של אולימפיאדת טוקיו, הרגע שאולי סימן את תחילת הסוף של עידן שליווה את האנושות (שלא לומר ‘התעלק’ עלינו), ב – 400 השנים האחרונות, זכיתי לראות בשידור חי, ככה שהצלחתי לחוות רגש אותנטי כלפי האירוע ולזכור את הרגש הזה לפני שהתחילה הסערה התקשורתית.
אז מה ראיתי? כוכבת שנופלת ומפילה יחד איתה את הערכים, השאיפות, התקוות והחלומות של כל מי ששותף להגמוניית החלום האמריקאי, ששם את האדם במרכז. אז צפיתי בשידור, ובזמן שסימון ביילס אספה את הציוד שלה ולא כל כך ידעה אם ללכת או להישאר, שאלתי את עצמי:
- האם באמת אין גבול למה שהאדם יכול להשיג?
- האם זה שנשקיע מספיק מאמץ יביא לכך שבהכרח אנחנו נצליח?
- האם באמת, אבל באמת אין דבר העומד בפני הרצון?
ההתחלה של סוף עידן ה – Fun
הספרות החינוכית ועולם התרבות המערבי עבר מקידוש תוצאות לקידוש דרך חיים, כשהמוטו הוא: לא משנה התוצאה, העיקר להנות מהדרך.
כן? העיקר זה ‘להנות’? בשביל זה אנחנו כאן, על הכוכב הזה, בזמן הזה, בגוף הזה, עם המחשבות ועם הרגשות האלה? זו המשמעות של כל הדבר הזה? ‘ליהנות’? ומה קורה כשאנחנו כבר לא נהנים? מה סימון ביילס, בחורה בת – 24, שכבר זכתה בכמה מדליות אולימפיות בגיל – 20, אמורה לעשות כשהיא כבר לא ‘נהנת’?
אנחנו, כתרבות, צועקים עליה פה אחד: “מה זה לא רוצה? קומי על החיים שלך ותעשי קפיצות מהר אבל! בשביל מה פתחנו טלוויזיה ב – 11 בבוקר? יאללה, יאללה, עאלק לא רוצה.. גם אני לא רוצה ללכת לעבוד באותה עבודה כל היום, אז מה? אז אני נשאר בבית ועושה מה שבא לי? יש לי אחריות, אנשים סומכים עליי, ההצגה חייבת להימשך, נופלים וקמים, מי שלא עושה לא טועה, אין דבר העומד בפני הרצון.. לא לימדו אותך את הדברים האלה?”
אז אולי זה רק אני, אבל נדמה שעידן הליצנות האנושית מתקרב את קצו. מצד אחד, אנשים מעלים תמונות מחייכות של חיים מושלמים לאינסטגרם כל יום, אבל מצד שני, זו תופעה צינית שכולם מודעים לה וכולם מדברים עליה בגלוי.
לדעתי, סימני ההתפוררות של מושבת הליצים העולמית, מופיעים בזמן האחרון בכל מקום ובכל תחום, בטח כשאנחנו מדברים על תחומים שמערבים את היצר התחרותי בנפש האדם.
אין לי ספק ששליטי ההגמוניה המטיריאליסטית לא יפנו את הזירה כל כך מהר, אין לי ספק שאנחנו עומדים לפני (או בעיצומו) של מאבק נוסף בין שני כוחות אידיאולוגיים שמובילים את המחשבה האנושית: הכוחות שמקדמים את הרעיון שאומר כי בני האדם הם חומר בלבד, והכוחות שמאמינים שבני האדם הם לא רק חומר.
שקיעת אשליית ה – ‘אויבים מבחוץ’
אז הפעם זאת הייתה סימון ביילס, סמל החומר של בירת המטריאליזם העולמי המודרני, שעברה צד בשידור חי, מול מיליארדי צופים בכל העולם. והאירוניה?
היא עשתה את זה כשמהצד השני עומדת נבחרת שמייצגת את המדינה שעמדה עד לפני מספר עשורים בודדים, מאחורי הרעיון האידיאולוגי היחיד שניסה לאתגר בצורה כלשהי את השליטה האידיאולוגית – אמריקאית בעולם (דרך שכשלה, ללא ספק, אך רק בזכות עצמה).
מי שגדל על סרטי פעולה אמריקאיים משנות ה – 80′ וה – 90′, היה עד לתופעה מעניינת, שיכולה לכוון פרוז’קטור על הבעייתיות שבשיטת ההפחדה, כאמצעי לשליטה בבני אדם. הרבה אחרי – 1991, עמוק לתוך שנות ה – 90′ והאלפיים, יוצרים אמריקאים המשיכו לייצר סרטים וסדרות, בהם הרוסים הם האויב הגדול שמאיים על עתיד החלום האמריקאי.
זו לא חכמה גדולה לשבת על הכסא הליברלי ולהטיף לעולם ‘הישן’ על תפיסת המציאות ‘המעוותת’ שלו. זו לא חכמה לסמן את מצביעי דונלד טרמפ כאספסוף שמחפש אויבים להטיל בהם את האשמה על כך שהחיים שלהם לא נראים כמו שהם דמיינו אותם, זו לא חכמה לסמן את העם הגרמני של שנות ה – 30′ וה – 40′ כאוסף של זומבים שטופי מוח שהולכים אחרי מנהיג שמאפשר להם שלא לחשוב בשביל עצמם.
זאת גם לא חכמה גדולה להסתכל על קבוצות האוכלוסייה השונות בישראל שמטיחות זו בזו את האשמה על כך ש: המשיח לא מגיע, אי אפשר להתחתן עם מי ואיך שרוצים, ההמנון הלאומי מבטל עשרים אחוז מהאוכלוסייה, זוכי מדליות אולימפיות צריכים לשלם 35 אחוז למס הכנסה, וכולי..
חשבון נפש במקום אידיאולוגיה
אולי ‘אידיאולוגיה’ היא מילה מכובסת להסתגרות ולסימון אויבים חיצוניים. כשאנחנו קובעים לעצמנו ‘אידיאולוגיות’, אנחנו בעצם אומרים לעצמנו שאת הגבולות האלה אנחנו לא מוכנים לתת לעצמנו לעבור מול אנשים אחרים, ואנחנו לא מוכנים לתת לאנשים אחרים לעבור את הגבולות האלה איתנו.
אבל כמה אנחנו באמת חושבים על הגבולות האלה?
למה אנחנו ממהרים להגיד כל הזמן ‘לא’, גם כשזה נוגע לאנשים שאנחנו הכי אוהבים?
מתי בפעם האחרונה חשבנו מה אנחנו באמת רוצים ולמה אנחנו רוצים את זה?
מתי שאלנו את עצמנו בפעם האחרונה, מה אנחנו מרגישים שיעשה לנו טוב?
