למי זה מתאים: לכל מי שמחייך בכל פעם שמישהו אומר לידו את המילים ‘גרון עמוק’.
באיזה מצב צבירה לצפות: אפשר להתעסק בטלפון תוך כדי ולחזור לתוך הסיפור הריטואלי מתי שרוצים.
ממה להיזהר: מלפתח יותר מדי ציפיות בנוגע לגיוליים חדשים ומסעירים, במיוחד למי שראה כבר יצירה או שתיים שמדברת על 9/11.
ציון כולל: 4.4 מתוך 5.
למה כדאי לצפות – בגלל הטראומה
בתור יוצר ישראלי – יהודי, שסוחב על הגב שלו, כמו רוב האנשים שאני מכיר, טראומות לאומיות בלי סוף, תמיד מעניין אותי לחזור לטראומה הגדולה ביותר בתולדות המעצמה הגדולה בעידן המודרני. ‘נקודת מפנה’ לא מתביישת להפשיל את מכנסיי הטראומות האמריקאיות לדורותיהן, ולהראות מדוע 9/11 היא הטראומה הגדולה ביותר בתולדות ארה”ב, אם לא בתולדות האנושות בכלל.
אז מה עושה המעצמה הגדולה בעולם אחרי הטראומה הגדולה (הנצפית) ביותר בתולדותיה? כמו כל גיבור הוליוודי קלאסי – יוצאת לפעולה. הבעיה, כמו שהסדרה מראה יפה מאוד, היא שהחיים הם לא סיפור הוליוודי, וארה”ב היא לא רמבו. רחוק מזה.
מילה על העלילה – התנעה איטית והמשך סוחף
‘נקודת מפנה’ מנסה לעשות משהו מאתגר, אולי מאתגר מדי עבור סדרה דוקומנטרית אחת. היא מנסה לעסוק בשני נושאים במקביל – בפיגועי 9/11, ובתגובה של החברה ושל הפוליטיקאים האמריקאיים למתקפה והחיפוש אחרי אשמים ואחרי נקמה.
הבעיה היא שהסדרה מנסה להרחיב ולתת מקום לשני הנושאים הגדולים מאוד הללו, מה שיוצר התחלה קצת מסורבלת, כזו שמדברת בשתי שפות אומנותיות.
מה הכוונה? תנסו לחשוב שביום הזיכרון לחללי צה”ל, הייתם רואים סרט שהיה מכניס אתכם לתוך האובדן האינטימי של כמה משפחות ישראליות בתחילת שנות השמונים בעקבות ירי רקטות מלבנון.
תחשבו על החדר הורים שמדברים על הילד ששיחק בחצר ונהרג בעקבות פגיעת רסיס, על אישה שמספרת על בעלה שנהרג כשעמד בעמדת שמירה על גבול לבנון מבלי שהוכרז מצב מלחמה, ועל עוד שניים – שלושה סיפורים קורעי לב דומים שמכניסים אותכם למצב שירי חוה אלברשטיין ויהודה פוליקר. יש?
עכשיו תחשבו על מעבר חד, עוד באותו פרק, שלוקח אתכם לתגובה של בגין ומשה דיין, לכניסה ללבנון, ולהסלמה שאריק שרון ורפול הביאו, עם כל ה – 40 קילומטר וההפגנות שהיו בארץ שקראו להוציא את החיילים מלבנון. אז זה בערך מה שקורה בסדרה.
דעה אישית – חילופי תפקידים מרתקים
אני צפיתי בסדרה בזמן שהייתי בבידוד, חולה בקורונה, בקושי מצליח להחזיק את עצמי ער, ובכל זאת הסדרה הצליחה להשאיר אותי במתח ולסיים אותה תוך ארבעה ימים.
זה לא שלא ידעתי שג’ורג’ בוש הכניס את ארה”ב לסחרור לא מובן עם עיראק, בלי שהיה לסדאם חוסיין קשר לפיגועים בניו יורק ובוושינגטון, וזה לא שלא ידעתי שקולין פאוול שיקר לעיתונאים בפנים כשהוא אמר שיש לו מידע מדויק שמעיד שבעיראק יש נשק להשמדה המונית, אבל דווקא הסיפור האפגאני מחזיק את הסדרה והופך אותה ליצירה רלוונטית ל – 2021.
אחרי היציאה הסופית של ארה”ב מאפגניסטן, מעניין לראות איזה תהליך עברה המדינה מאז שארה”ב החליטה לצאת למלחמה ולפלוש מדינה, ועד לרגע בו היא החליטה, כמו בכל מלחמה בה ארה”ב השתתפה מאז ומעולם, לצאת.
אלא שהפעם זו לא גרמניה הגדולה שזכתה לתוכנית מרשל לשיקום מלא, זו מדינה קטנה ומוסלמית בקצה העולם, מדינה שלא באמת מעניינת את העולם המערבי, מדינה שסבלה מפיגועי הטרור של – 9/11, יותר מכל מדינה אחרת בעולם.
אז מי התוקף ומי הקורבן? שווה לצפות בסדרה ולקבל פרספקטיבה חדשה לעימות הצבאי בין ארה”ב לעם האפגני ב – 19 השנים האחרונות.
אם אהבת את ההמלצה ואם יש לך חיבה לרומנים פסיכולוגיים עמוקים, לחיצה על התמונה הבאה תעשה לך את היום >>
