ברלין, 1933,
בן: "אני לא אומר שאני אוהב יהודים, אני רק אומר שאני לא יודע אם הם באמת עכברושים שמפיצים מחלות ושולטים בעולם, זה הכל."
אמא: "אני לא מבינה מאיפה אתה מביא את הקונספירציות האלה. תגיד לי, מה זה נראה לך, משחק? אתה לא מבין שיש פה מחלה? מה אתה רוצה, להרוג את אבא שלך? להרוג אותי?"
בן: "אמא, אני לא מוכן לקחת את הצד הזה בוויכוח, טוב? אני לא בצד של אלה שאומרים שהיהודים הם לא בעיה, אבל אני גם לא בצד שחושב שהם המקור לכל מה שרע בעולם. אני לא מוכן לרדת לשיח הקיצוני הזה."
אמא: "אתה מכחיש יודנראוס?"
בן: "אני לא מכחיש שום דבר, אבל אני גם לא מוכן לקבל את זה, רק כי מישהו אמר."
אמא: "מישהו? כולם אומרים. אתה לא קורא עיתונים? אתה לא רואה את התמונות של המפלצות האלה? איפה אתה חי תגיד לי?"
בן: "אני רואה, אבל אני גם יודע שיש מישהו שכותב את העיתונים האלה, ושהוא רוצה למכור אותם. אז לפני ארבע שנים זה היה הבורסה בניו יורק והאנשים שקפצו מהגגות, ועכשיו זה פרצופים של יהודים, כל פעם משהו אחר מוכר עיתונים."
אמא: "אתה לא מאמין בשום דבר?"
בן: "אמא, זכותי להאמין או לא להאמין במה שאני רוצה. עד שהיטלר נבחר את האמנת באלוהים. עכשיו פתאום הפסקת. אני אומר לך משהו? זכותך."
אמא: "זה לא אותו דבר! נפתחו לי העיניים, לכולם פה נפתחו העיניים! רק אתה, עם הגישה המבאסת שלך.."
בן: "גישה ביקורתית קוראים לזה."
אמא: "מבאסת! העולם משתנה, דברים זזים, אמיתות מתגלות. פעם לא ידעו שהעולם עגול, עכשיו יודעים! אז מה? תתכחש גם לזה? תגיד לי שכדור הארץ שטוח?"
בן: "לא. אמרתי שאני ביקורתי, לא מטומטם. אני יודע שאפשר להגיע לאוסטרליה משני כיוונים. אבל את יודעת מה? נגיד שאני חושב שכדור הארץ שטוח? במי זה פוגע? זכותי לחשוב ככה, בדיוק כמו שזכותך להאמין רגע אחד באלוהים וברגע אחר בהיטלר. תאמיני במה שאת רוצה, כל עוד האמונה שלך לא פוגעת באנשים אחרים."
אמא: "אבל אתה לא מבין שהאמונה שלך פוגעת באנשים אחרים? פוגעת בי? אם אתה לא תקבל את זה שיהודים הם עכברושים מפיצי מחלות, אז אתה עוד עלול להדביק אותי במחלות שלהם, להדביק את אבא שלך, את סבתא. ואז מה?"
בן: "אבל אומרים שרק דם יהודי יכול להדביק, אז גם אם את מאמינה בזה, אני זה שלוקח סיכון, אם נגיד ואני נפגש עם יהודים, לא את. את מחוסנת."
אמא: "אתה נפגש עם יהודים?!"
בן: "אמרתי נגיד ו.. אני מדבר אתך היפותטית, לא חייבים לקחת כל דבר לקיצון."
אמא: "אני לא מכירה אותך, אתה לא הילד שגידלתי, מה קרה לך?"
בן: "אני בסך הכל מנסה לחשוב בשביל עצמי אמא. מציע לך לנסות לחשוב בשביל עצמך."
