במילה הראשונה של החיבור שלי פחדתי לכתוב את האות א'. עברתי להמשך המשפט, כתבתי ומחקתי מילים, ואז כתבתי ושוב מחקתי, ואז שוב ושוב. אני מתעקש להגיד משהו על משהו, אז אני מתחיל לדבר עם עצמי. הוא ידע שזה יקרה והוא חיכה לי בשקט בצד, נתן לי להאמין שיש לי ברירה. הוא נשאר איתי תמיד, והוא זה שגורם לי להיות במצב הרוח שאני נמצא בו באותו רגע.
אין שום דבר חשוב יותר בחייו של אדם ממצב רוחו. אפשר להתגבר על הכל, גם על מוות של ילדים. אנשים שאיבדו את הילדים שלהם בשואה הקימו עוד משפחה. ״לא הייתה לנו ברירה, הם אמרו, החיים חזקים מהכל.״
זהו, זה יותר מדי בשבילי לעכשיו. אם אני אכתוב ככה טקסט שלם אני אשתגע כי אני מאוהב בו בכל לבי, בכל נפשי ובכל מאודי. רק ההוא שמדבר איתי כשאני לבד לא ישמח, כי עכשיו אין לו שום תפקיד. הוא לא מדבר איתי כשאני כותב דברים שגורמים לי להתאהב, הוא לא מסוגל, הוא שותק.
הוא כלוא, הוא לא יכול לצאת, אני שם עליו זין עכשיו. הוא מתחמם מזה, הוא מתחיל לעשות לידי שרירים, אבל אני מחרבן עליו. הוא בכלא והוא לא יכול לצאת כי יש משהו הרבה יותר חזק ממני ששומר אותו בפנים. ממש חזק, כמו סורגים. הנה, אני אפילו מתגרה בו עכשיו. אין. הוא לא יכול. הוא לא יכול להעביר ביקורת על מה שאני כותב עכשיו, כי אם הוא יעשה את זה אז הוא יפגע בתוקף הקיום שלו ועם זה הוא לא מסוגל לחיות. אם הוא יאמין בזה הוא ימות, והוא מעדיף שאני אמות משהוא ימות. הוא אוהב את עצמו בדיוק כמו שאני אוהב את עצמי.
בת הזוג שלי קוראת לזה ״נרקסיזם״. איך שחשבתי עליה הוא התחיל לדבר איתי. הבנתי אותו. דרכה הוא מנסה להגיע אליי. אבל זה אני, זה לא היא. אני נתתי לו לדבר אליי דרכה כשהיא בכלל לא לידי עכשיו. פעם הוא דיבר אל אנשים ישר והם היו עושים מה שהוא אומר. הכל היה נתון לפרשנות שלו, כאילו שהעולם נברא בשבילו. אבל באיזה שהוא שלב היה איזה אדם שלא האמין בזה והבין שיש משהו שהוא יכול לעשות שלא יגרום לו להתאכזב מעצמו לא משנה מה. אלוהים.
ועכשיו לטקסט ה – ״גאוני״ שכתבתי ביחד עם הקול הזה לפני שבועיים, כשעוד עוד לא הבנתי למה אני קורא לו ״ברית מילה״. התכוונתי לשלוח לכם אותו ככה, חשבתי שהוא מספיק טוב לכם. זלזלתי בכם ואני מצר על כך. אתם ראויים ליותר. כולנו ראויים ליותר:
*
אל תגע במה שלמעלה, וברגע שאתה מתיישב לערוך, תזכור להתחיל אחרי המילה הבאה, כתבתי אותה למטה. תעלה אותה למעלה ואותי תשאיר למטה שיידעו שאני הייתי ושם וירדתי לפה כדי להזהיר אותך, בשביל שכולם יידעו שאדוני שמעליי דיבר אמת. תתחיל ישר ביום השלישי.
*
רציתי לכתוב פה: ״אל תגע! ואל תתקרב אתה למטה״ ואז ועכשיו, ועכשיו ועכשיו, הבנתי שיש תהום. נפלתי לתוכה מהנקודה האחרונה. ממש צללתי לתוכה, וזה היה מפחיד. כבר חשבתי שלא אצא משם לעולם. אבל תיכף מתחיל משחק של מכבי חיפה נגד יאנג בויז על העלייה לשלב הבתים של ליגת האלופות, וחיכיתי לזה כל היום. הילדים עדיין מסתובבים וכבר מאוחר, הם צריכים לישון. לא מתאים לי לדעת שיכול להיות שהם חושבים שהכדורגל יותר קדוש לאבא שלהם מהשינה שלהם. הם בטח יהיו לידי קצת, אני אתן להם בשביל החוויה הטובה, ואז אני אגיד להם ביפה ללכת לישון, בטוב, כמו תמיד. והם ילכו. אני הכי אוהב אותם בעולם. אני הכי אוהב את זה שנמצא שתי קומות מעליי ואת אלה שנמצאים כאן לידי. עכשיו אתה תרד קומה למטה. עלוב אחד.
*
למה הוא קרא לי עלוב? אני עדיין הוא, זה פגע בי. למה הוא חשב שאני חלש ממנו? אני זה הוא והוא זה אני. ולא בעוד שנה וחצי, עכשיו, עוד שנייה. למה מה הוא חשב שאני אעשה? אשקר? ארצה לעשות משהו אחר? יש לי עוד זמן עד המשחק, עוד 6 דקות. אפשר לעשות הרבה דברים ב – 6 דקות. 6 דקות זה הרבה זמן לחכות. 6 דקות לפני המשחק והילדים עדיין ערים. יכול מאוד להיות שכל מה שכתבתי כאן יתגשם, אבל יכול להיות שהם לא יסכימו ואז אני אכעס ואפסיק להיות נחמד אליהם.
אני לא רוצה להפסיק להיות נחמד, אני אוהב אותם ממש ואני רוצה להיות ילד כמוהם. הלוואי שהם היו יכולים לשבת ולראות איתי את כל המשחק מהתחלה עד הסוף בלי שיהיו לזה השלכות עליהם ועליי. אמא שלהם כאן בחדר השני, וגם אם היא לא הייתה כאן הייתי חושב בדיוק את אותו הדבר. אני לא הולך להגיד את כל הדברים שחשבתי שהייתי ההוא שנמצא עם מי שנמצא בקומה העליונה ושאני מאמין בו. הוא נשגב מבינתי כרגע, אני לא יכול להגיע אליו ולא משנה כמה הייתי מנסה. עכשיו יהיה אתכם זה שכתב את הטקסט הבא לפני מלא זמן. אני לא זוכר מי הוא היה, אבל תהנו. מקווה בשבילכם שהוא היה חכם כמוני.
*
לפני שאתה קם. דע שאתה יכול לחתוך כמה מילים שצריך ממה שכתוב מכאן והלאה. שיהיה בדיוק בכמות המילים שהם ביקשו. המשחק מתחיל. תוריד גם אותי קומה. להתראות.
*
ביי.
*
מה שקורה מכאן והלאה לא קשור אליי.
*
נגעתי במה שלמעלה. סליחה.
*
היום קוראים לזה הפרעה דו – קוטבית;
*
יושב בבית הקפה הקבוע שלי ברחוב מסדה. יום שישי בבוקר, סוף יולי, ואחרי כמה ימים לוהטים אני יכול להרשות לעצמי לשבת במרפסת בלי לחוות את עצמי מנסה לכתוב משהו בזמן שאני בסאונה. נעים לי, וכשנעים המילים מוכנות להתחבר ואפילו משתפות פעולה. אני עדיין מוחק וכותב מילים אחרות. למה בחרתי במילה הזאת ובמילה הבאה?
טעויות הדפוס או שגיאות הכתיב התביישו להיות כאן ולבלוט בכיעורן. אני רוצה לדבר על אותן מילים משובשות, שבטח מודות לי על שגאלתי אותן מייסוריהן, ואני רוצה לדבר על מילים יפות ואולי גם חשובות שהלחטתי (תראו כמה שהיא בולטת, ממש מתחננת שאאחזיר אותה לבורא) למחוק כדי לתת מקום למילים שבאו בעקבותן.
אני רוצה לכתוב משפט אחד מהתחלה ועד הסוף בלי למחוק אף מילה ובלי לשפוט את מה שיצא לי, האם זה אפשרי? הצלחתי, ועכשיו אני חושב להמשיך ולכתוב כך את המשך החיבור, אבל אני פוחד ממה שייצא. כבר שני משפטים שאני כותב בלי למחוק אף מילה. האצבע מבקשת ללחוץ על הכפתור אבל אני מאט את הרצב ומחליט שלא לתקן גם הפעם רק כדי להעביר את הנקודה כמו שצריך. אני לא מושלם.
*
חצי שעה שאני כאן, יושב בשולחן צדדי במרפסת, מקום שאליו אף אחד לא ניגש. זה לא בית קפה שבאים בו לשאול אם טעים לך. כאן עוזבים אותך בשקט. אתה רוצה – תזמין.
אני טוב בהתחלות ובסופים, אבל אני שונא את האמצע. הוא דורש ממני יותר מדי; הוא דורש ממני להחליט, הוא דורש ממני להתחייב, והוא לא מוכן להסתפק באהבה זמנית וחולפת. אתה בסך הכל רעיון, ואני באמת אוהב אותך, הקדשתי לך את יום שישי בבוקר – שזה הזמן האהוב עליי בשבוע – אבל יותר מזה לא אתן לך. אתה לעולם לא תהפוך לסרט, לסדרת טלוויזיה או לרומן. כאן נולדת וכאן תיעלם, תאסף אל עמך.
*
אני כותב את זה אבל המילים ממשיכות להילחם זו בזו, מסרבות להיכנע. אני רוצה לכתוב משהו על הברמנית, ואני אכתוב על הברמנית כי אני מנהל פה את העסק הזה. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו ורוח אלהים מנשבת על פני המים.
אם יש אלהים זה אומר שיש סדר, ואם אנחנו מסתכלים לאנשים זרים בעיניים אז הם חושבים שמשהו לא בסדר.
הלב שלי דופק ואני מנסה לארגן את המחשבות לפני שאני כותב את מה שקרה לי לפני שכתבתי את המשפט הקודם, האירוע שבעקבותיו המשפט בעצם נולד.
המרפסת בה אני יושב פונה לרחוב מסדה, ולי יש נטיה להתבונן באנשים ולעקוב אחריהם בעודם חולפים על פני לרגע ונעלמים כלא היו. אני בוחן את הפנים ואני בוחן את ההליכה ומתוך שני אלה נרקמים להם סיפורים קטנים.
איש בן חמישים שיושב מלפני ראה פתאום מישהו שהוא מכיר, ושיכול להיות הבן שלו, נכנס לבית הקפה והושיב אותו לשיחת נפש על הדעות הפוליטיות שהבחור הצעיר מביע בפייסבוק: "אני קורא את הדברים שלך, ואני מבין שיש בהם משהו, אבל אני לא מצליח להבין מה. שב, שב." הילד אכל את הפתיון, התיישב והתחיל להפיק מילים. אני תוהה אם האיש בן החמישים עושה את זה כדי להעביר את הזמן, או גרוע מכך – אולי הוא אחד שנפש האדם מסקרנת אותו עד כדי כך שהוא באמת מתעניין בדעותיהם הפוליטיות של ילדים. האם אני לא בסדר שאני חושב שמדובר בסטיה?
טוב, אני רואה שהברמנית כבר לא תקבל את הכבוד המגיע לה, וכבר שכחתי שרציתי לספר על האישה התמהונית שעברה ברחוב, ראתה אותי מתבונן בה ולא נשארה חייבת. אני אחזור אליה עכשיו, כי אני חייב להשאיר את להבת הדרמה בחיים, אחרת תניחו אותי בצד.
*
היא היישירה אליי את מבטה, התבוננה בי מתבונן בה למשך עשירית שנייה שהרגישה לי כמו נצח נצחים, ושאלה "הכל בסדר?". האיש בן החמישים שיושב מלפני, זה שבעוד כמה רגעים ישאל את הילד בן העשרים על דעותיו הפוליטיות מסיבה שאני כנראה לא אבין לעולם, הביט בה לרגע ומיד חזר לענייניו, לא החזיר אליה את מבטו ולא הסתובב לאחור כדי לבחון את מקור הבעיה.
"כן." עניתי.
*
מתמודדי נפש מסתובבים אבודים ברחוב ואני מנסה לקבל את זה ולא לעשות מזה עניין. הדיסוננס גדול, אולי גדול מדי. במשך שבע שנים קשרנו אותם למיטה, במשך שבע שנים ראינו אותם נכנסים ויוצאים מחדר בידוד, נכנסים ויוצאים מהמחלקה הסגורה. במשך שבע שנים צעקנו עליהם שיתרחקו מהשער, שיראו לנו פס יציאה, שיראו לנו את התיק כשהם חוזרים מחופשה, שיוציאו את הכל, הכל, הכל אמרתי! לא, לא הוצאתם הכל, המכשיר עדיין מצפצף, מה עוד יש לכם שם? אל תשקרו לי טוב? ואל תנסו למכור לי את אהבת החיים המזויפת הזאת שעטיתם במיוחד בשבילי. ראיתי את הפנים שלכם מרחוק, כשעוד לא חשבתם שאני מסתכל. ראיתי שהבאתם אתכם את המוות.
אל תנסו להסתיר אותו.
אלכוהול, סמים, סכינים. את אלה אני לא אתן לכם להכניס. כאן אתם תהיו מי שאתם עד שתסכימו לעטות את המסכה שכולנו עוטים, או שתקבלו מספיק אומץ כדי להרוג את עצמכם בבית.
*
עכשיו אני רוצה לחזור לערוץ של הברמנית, ונראה לי שאני אצליח כי מספיק שערוץ אחד מגיע למוות כדי שאני אקבל בחזרה את השליטה על נהרות המילים.
היא ערביה נוצריה שמתלבשת באופן שאותו אנחנו מכנים – "רגיל", כמו אמריקאיות, כמו גרמניות וכמו ישראליות. יש לה מבט מבויש, חיוך עדין, וקול שלא מתיישב עם הלבוש; קול גרוני, מחוספס קצת ועבה, קול שגורם לי לחשוב על בית. את לא באמת רוצה להכין לי הפוך שקדים ולקשקש איתי עד שיהיה מוכן, כמו שברמניות עם קול צפצה וחיוך שמעיד על מצוקה עושות בתל אביב. לא נעים לך בחברת גברים שאת לא מכירה, ואני מבין ומכבד את זה. יש פה ברמן אחד שלא מנסה להסתיר את חוסר שביעות הרצון שלו בכל פעם שהוא רואה אותי. אני ישראלי – יהודי והקול שלי מעיד על שילוב בין ההבנה שלא רק שאני לא מספיק טוב בשביל העולם, העולם לא מספיק טוב בשבילי.
*
החלום עם הזרעונים שמתקרבים לאישון שלי גורם לי לשאול את עצמי – מה אני רוצה? זאת שאלה לא נכונה, היא כללית מדי. השאלה שאני צריך לשאול את עצמי היא – מה אני רוצה ממשהו ספציפי בחיים שלי?
אברהם רצה שיהיה לו למי להוריש את כל הטוב שה' נתן לו. האם אלוהים רוצה שנוריש לו את היצירה? האם ה' הוא הילד שלנו? ילד שמחכה להיוולד מתוך ידיעה שהוא – הוא האלוהים?
מאז שאני זוכר את עצמי אני מרגיש מיוחד. כשלא רוצים אותי אני לא מבין, לא מאמין. אני נפלא. אני כל מה שאישה יכולה לרצות, כל מה שחבר טוב צריך להיות, אני אח טוב, בן טוב, תלמיד טוב, אבא טוב – אני הכי טוב.
כשלא רואים את זה בי אז אני רוצה להיות רע. לא מקבל את שפלות הנפש, את הרימה והתולעת של דוד המלך. אני בן אדם. בן אדם! אני כל יכול במסגרת תקופת הקיום שניתנה לי, מה שאומר שאני יכול להיות הכי טוב שיש ואני יכול להיות הכי רע שיש.
אלוהים לא מפריע לי.
אם הוא ידבר אליי אז אני אהיה טוב רק בגלל שהוא רוצה, ואז אין יותר בחירה חופשית. כתוב שאי אפשר לראות את פניו של אלוהים כי מי שרואה אותם מת. הוא מת כי הוא וויתר על זכות הבחירה החופשית, וזו הסיבה היחידה בגינה אנחנו חיים בעולם הזה. בחרתי להאמין שאנחנו נחייה לעד ברגע שנבחר בטוב מתוך בחירה חופשית. זו דרך עץ החיים. מישהו יכול להתווכח איתי? לשנות לי את האמונה? אז למה להתאמץ?
*
הנפש שלי יצאה שוב מאיזון מאז שחזרתי לצפות בדבר האפל והנצלני הזה שהופך אנשים לאובייקטים מיניים זולים.
בחירה חופשית.
אני מרגיש כמו נרקומן שנפל בסם קטן ועכשיו חושב לשרוף הכל. כמה מפתה ההרס! כמה יופי יש באש המכלה את הכל! כמה? אני יודע שאני אתחרט אבל הכח המטורף הזה תופס אותי ושואב אותי פנימה, אומר לי – שים זין. ככה, פשוט, בלי רעש ובלי צלצולים. הוא יודע מה אני רוצה והוא מחכה בסבלנות לשעת כושר. "תן לה עוד צ'אנס", הוא אומר לי, "היא בחורה טובה. אופקים צרים משלך, וגם קצת קשה לה עם כל הדברים האלה שאתה מאמין בהם, אבל בחורה טובה. וחוץ מזה היא גם אמא של הילדים שלך. מה? אתה רוצה להשאיר את הילדים שלך בלי אבא? אתה רוצה לפרק משפחה בגלל שאתה מרגיש לפעמים שאשתך זה לא מה שמגיע לך כשאתה מדמיין זוגיות?!"
ויסף עוד לדבר אלי ביום ההוא ויאמר: "תתעלה על עצמך ותקריב | כמו שאברהם הקריב את עצמו לטובת חייו המשותפים עם אחותו הקרציה, זו שצחקה למלאכי ה' בפנים כשהם סוף – סוף באו אליו הביתה בגיל 99! גם אתה יכול להיות אברהם! רק אל תשלח ידך. פשוט."
הנחש מסוגל לעשות צחוק מהכל, וזה מושך. אפשר להתקרב אבל אם נוגעים הוא שורף. בגללו אני מבין לגמרי את הצורך בהלכה, אבל הבעיה שלי איתה זה שהיא נותנת לו יותר מדי מקום. לא מגיע לו כל כך הרבה. ההלכה מנפחת את בלון אוויר החטא, דוחסת אותו עד כדי כך שכל מגע הכי קטן יכול לפוצץ אותו.
אי אפשר להתחבא מהחיים ואי אפשר להגיד שהם רעים, כי כתוב במפורש שאלוהים אמר – טוב מאד. הכל טוב מאד.
הכל? גם פדופיליה? גם שואה?
אם נמשיך להתחבא מהרעות החולות של המין האנושי הן ימישכו להתפתח ולגדול, עד שניטרף.
עלינו להתנגד! גם לאלוהים.
האנושות צריכה עם שיקום ויעמוד אל מול כל עוולה אנושית, יאיר עליה בזרקור עצום ויזעק – הזונה אחותנו?
עלינו לקוות לעם ישר, לקבוצה גדולה של אנשים שלא מוכנה לקבל מציאות של עושק, ולא משנה מה אנחנו מרוויחים מאותה רעה שנפלה על האחר.
סיפרו לנו שיש כזה עם ושמו ישראל. מי הוא ישראל? ישראל הוא מי שנלחם עם אלים ויכל להם. רק על אנשים הוא לא יכל; אמו הרחיקה אותו, דודו שיעבד אותו, אשתו ויתרה עליו, בניו רימו אותו והפילו עליו יגון נורא. רעים היו שני ימי חייו.
בתרדמו ראה אברם את מותו ואת סבל זרעו – חשכה. יעקב שכב וראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. עליו לא נפלה תרדמה, ה' ניצב עליו (על הסולם או על יעקב? לא ברור) ומציג את עצמו כ – ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק. אברהם הוא אביו של יעקב מבחינת ה', ואילו יצחק מוזכר כמעט כבדרך אגב.
מה ה' מבטיח ליעקב ולמה הוא בוחר דווקא בו?
"והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותך אל האדמה הזאת כי אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך".
אני בוחר להאמין בטוב, בזה שמגיע לנו טוב, בזה שיש משמעות ובזה שיש לנו מקום בעולם הזה. אני מאמין בהליכה בעולם עם המחשבה הראשונה, המחשבה האברהמית – המחשבה שהחיים קודמים לכל.
זה זמני, זה קצר וזה חולף. טוב מאד.
*
כל אדם שאני מדבר אתו הוא אדם שימות יום אחד. לכן, כל דבר מלבד נחמה הוא אבסורד.
היום לקחתי את הבנים שלי ליום כיף ושום דבר אחר בעולם לא היה חשוב.
עכשיו אני יושב בבית קפה ועורך את מה שכתבתי לסירוגין במשך שבועיים.
*
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל.
בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ. בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים.
*
ברוכים תהיו ישראל.
אני נמצא במסע מתמיד של חיפוש אחר משמעות, תוך כדי שאני מסתכל על החיים דרך עדשת הפילוסופיה, המדע, הספרות והדת. התוכן שלי מתאר את התפיסה שלי כמערכת של מערכות, שכל אחת מתקיימת באמצעות תקשורת והעברת מסרים. אני מבין שהחיים הם מעגל של יחסי גומלין, שבו כל פעולה יוצרת שרשרת תגובות. הסיפורים הקצרים שאני כותב, מוקדשים לחיפוש אחר העצמי במציאות אבסורדית, כשהם מספרים על אנשים שמנסים למצוא את עצמם ומשמעות לחייהם. בעזרת הספר "הנחמה שמעבר לאבסורד", אני מציע דרך לקבלה והבנה של החיים, תוך שאני מחבר בין העצמי לבין הסביבה המורכבת שבה אנו חיים.
