את הסיפור הקצר – "בית", כתבתי כבסיס לסינופסיס בבניית דמותו של גיבור
הסיפור הקצר שלפניך עזר לי להכיר את עולמו הפנימי והוא היה הבסיס לכתיבת הסינופסיס. אני מזמין אותך לקרוא את הסיפור ולנסות להבין את המוטיבציות, המניעים ואת הקונפליקטים הפנימיים שמאפיינים את הגיבור. אני מקווה שהקריאה תעזור לך להבין את החשיבות של הסיפור הקצר לבניית עולמו הפנימי של הגיבור שלך (והאמת, של כל אחת מהדמויות האחרות).
בתחזית אמרו שהגשם יתחיל בשבת, אבל קצת לפני צומת תפוח עצרתי בצד כי כבר לא הצלחתי לראות כלום. אחרי משתרכת שיירה ארוכה של רכבים ובתוכם נהגים חסרי אונים שמחכים בדיוק כמוני עד חלוף זעם. המבול רק מתחזק ונדמה שהמגבים של הרכב מגבירים את מהירות פעילותם מעבר לפקודות היצרן שלהם, אבל נלחמים בקרב אבוד מראש.
הרב אליקים הגיע לחקירה היום. הוא פתח את הדלת והתיישב בקצה החשוך של חדר החקירות, לא דיבר, לא העיר, פשוט ישב שם והקשיב. זו הייתה חקירה פשוטה יחסית, לא הופעלו בה אמצעים מיוחדים והיא נשענה על מידע מודיעיני מוצק. כל מה שהיה צריך לחלץ ממנה זה אימות של המידע שכבר היה בידינו.
הגשם לא נרגע. שיירת המכוניות עדיין עומדת, ועוד פחות משעה תיכנס השבת. אני מתקשר לדליה ומבקש שתמסור למוריה שלא להגיע. זה לא יום לצאת בו מהבית, ועד כמה שאני מתגעגע לליאלצ׳וק הקטן, אני לא רוצה שהילדה תסכן את עצמה ואותו בנסיעה מבית חורון לבית אל בגשם הכבד. דליה מרגיעה אותי, מוריה והקטנצ׳יק כבר אצלנו. היא מבקשת שאסע בזהירות ושאבדוק עם הרב מה לעשות במידה והגשם לא ייחלש עד כניסת השבת.
מאז שקיבלתי על עצמי את המשימה אני בקושי בבית. דליה מחזקת אותי ומבינה את גודל השליחות, לעיתים נדמה לי שהיא מבינה אותה טוב ממני. כשהרב הציע לי את ההצעה, דליה נתנה לי את ברכתה, וכשהיססתי היא הבטיחה לי שהמשפחה כולה נושאת אליי עיניים, מאחלת ומייחלת להצלחתי – גם אלו שכבר לא איתנו.
פנסי המכונית שמאחורי מהבהבים. אני לוחץ על דוושת הגז מבלי להביט קדימה וכמעט נכנס ברכב שלפני. הנהג שמאחורי מנצל את חצי המטר שהתפנה ושובר שמאלה לשוליים. מתוך מסך הגשם הכבד אני רואה אותו יוצא מהמכונית שבצד הדרך ומתחיל לרוץ. אני מלווה אותו במבטי עד שהוא נבלע בתוך מסך הגשם המאיים. אני מתקשר לרב ושומע צליל חיוג, אבל אין מענה. הוא בטח כבר בבית הכנסת, המקום היחיד אליו הוא נכנס בלי הנייד שלו מאז שקמה היחידה.
אני לא יודע למה הוא נכנס לחקירה דווקא היום. לא היה שום דבר מיוחד להוציא מהנחקר, לא הייתה סכנה מיידית ממנו, לא הייתה התראה שקשורה אליו באיזה שהוא אופן, סתם עוד חקירת מנע רגילה. עדנאן חורי, בן עשרים ושלוש, גר בדורא עם אבא שלו, עובד בחנות צבע של המשפחה וכותב פוסטים נגד הציונים ונגד הכיבוש בארוחות הצוהוריים – שום דבר מיוחד. בששת החודשים האחרונים הצוות שלי חקר אלפים כמותו והרב אף פעם לא התעניין בחקירות הללו ובטח שלא לקח בהן חלק. אף פעם, עד היום.
כואבים לי מפרקי הידיים. כל שנה, כשמתחיל להיות קצת קר, הכאב הזה חוזר. דליה ואני פינטזנו שהשנה נעשה לנו שנה בלי חורף. תכננו נסיעה לתאילנד מיד אחרי החגים, וחשבנו לחזור לארץ קצת לפני פסח. אני עדיין מתבייש להודות, אפילו אם זה רק ביני לבין עצמי, שהדבר הראשון שעבר לי בראש ברגע שגיליתי שמאור נרצח, זו המחשבה שהחופשה הזו כבר לא תצא אל הפועל.
במהלך השבעה דליה הייתה שקועה כל כולה בטיפול בנכד כדי שמוריה תוכל להתאבל בחופשיות על בעלה, בלי שתצטרך לחשוב על דברים אחרים. רוב המנחמים השקיעו את משאביהם הרגשיים במרים המרוסקת, שבכתה גם מתוך שנתה. לעומתה יצחק היה מאופק, טיפל בסידורי הקבורה, ארגן מניין להעלאת נשמת הנפטר בכל תפילה, התעסק בפרוצדורות מול הצבא, ובעיקר התחמק מלדבר על מאור. לא התרחקתי מיצחק כל השבוע. עזרתי לו בכל מה שאפשר היה לעזור, ולא ניסיתי לגרור אותו לשיחות אותן הוא לא רצה לנהל.
ביום האחרון של השבעה, נשארנו דליה ואני עד שאחרון המנחמים עזב, וסידרנו את הבית. יצחק הדליק סיגריה ראשונה אחרי עשרים שנה של הפסקה, וביקש ממני ומדליה שנבטיח למרים ולו שניתן להם להיות סבא וסבתא לליאלצ׳וק, שנתעקש שהילד יבוא אליהם לשבתות, גם אם הכאב שבדמיון בינו לבין אביו ישרוט להם את הנשמה. ׳אל תוותרו לנו׳ יצחק התחנן, ׳אל תתנו למנוול לרצוח גם אותנו׳. בכינו, התחבקנו, ונדרנו נדר מתוך הרגע הצלול הזה, צלילות שמי יודע מתי תחזור שוב לבקר את יצחק ומרים השכולים.
רגע לפני שנכנסתי לרכב, יצחק תפס אותי וביקש ממני לנדור עוד נדר אחד.
הגשם נחלש מעט, אבל תנועת המכוניות עדיין לא מתחדשת. אני בקושי מצליח לראות את המכונית שלפני, אבל היכולת לראות משהו כבר לא נראית לי מובנת מאליה. כמה זמן כבר יורד המבול הזה? עד עכשיו לא שמתי לב כמה הוא רועש. אני מגביר את הווליום ברדיו, ותוהה לרגע מדוע אני מתעקש לשמוע רשת ב׳, למרות שאני מכיר את כל הידיעות שלהם הרבה לפני שהן עוברות מעל גלי האתר.
הרב הגיע אלינו הביתה יום אחרי פיגוע ההתאבדות בקו 6 בירושלים, הפיגוע הקשה הראשון מאז שהימין המאוחד עלה לשלטון. אף אחד לא חשב שדווקא הציונות הדתית תיבחר, בטח לא כשראש הממשלה הקודם היה אולי הפופולרי בתולדות המדינה, ובטח לא אחרי הפיצול בתוך הציונות הדתית עצמה. אני הייתי בטוח שהציונות הדתית תיעלם ממפת הפוליטיקה, וזה מה שכנראה היה קורה אילו פיגועי ההתאבדות באוטובוסים לא היו מתחדשים אחרי למעלה מעשור, חודש לפני הבחירות.
"אני צריך אותך," הרב אמר, "הפעם נעשה לזה סוף."
עוד חצי שעה תיכנס שבת ועושה רושם שרק אם יקרה נס אני אצליח להגיע הביתה בזמן. לא אכלתי שום דבר היום. מאז שעברתי מהשירות ליחידה אני לא מצליח לאכול בעבודה, והיום לא היה לי זמן או חשק לאכול בחוץ. זה לא שיש הבדל גדול בין המטבח של השב״כ לבין המטבח של הלה״ל, וחבר׳ה דווקא די מרוצים מהאוכל, אבל לא יודע, לא יורד לי בגרון במקום הזה.
היום דווקא התחיל ברגל ימין. נסעתי עם עמיחי הסגן שלי יחד עם החבר׳ה של אודי מהמודיעין לחלחול, לסגור את כל הפרטים האחרונים מול משפחת חמדאן בקשר לעזיבה מרצון. משפחת חמדאן המורחבת מונה קצת יותר מ- 120 איש. כל אחד מהם אמור לקבל חמישים אלף דולר, לא כולל כרטיס טיסה, אישור עבודה במדינות האיחוד האירופי או בקנדה, ומימון מלא לקורס מקצועי לפי בחירה אותו כל אחד מהם יעבור לקראת העזיבה.
עם הרצת התוכנית כפיילוט, הביקוש אליה היה כל כך גדול עד שלא הצלחנו לעמוד בעומס. אלפי הסכמי עזיבה מרצון נחתמו, וגלגלי השיניים של התכנית הגדולה החלו לנוע. המדינה גייסה מאות פקידי רישום חדשים למשרד הפנים, פקידים שיועדו לעסוק אך ורק בפרויקט הלאומי החדש. בציבור שררה אופוריה, הייתה תחושה שמצאנו את הדרך לנצח את הערבים, והפעם בלי שטיפת דם אחת תישפך, אצלנו או אצלם.
הנהגים מסביבי מתחילים לצפור. זה מתחיל בצפירה אחת, מתפשט לשתיים, לשלוש, ואחריהן לעוד ועוד. הצליל הופך בהדרגה מצפירה מקוטעת של עשרות מכוניות, לצפירה אחת גדולה, לזעקה משותפת. למי אנחנו זועקים? הרי אף אחד לא עומד שם ומסדר את התנועה. זה רק אנחנו פה, אנחנו והגשם.
בשדה התעופה חיכו לעוזבים הראשונים מאות אזרחים, רובם צהלו מאושר. הם ליוו אותם בשירת אצטדיוני כדורגל בנוסח ״יאללה, הביתה! יאללה, הביתה!״, ו – ״אין לכם לאן לחזור! אין לכם לאן לחזור!״. שיירת העוזבים נעה קדימה, כולם עם ראשים מורמים, כולם מחייכים, כולם נינוחים. היו כאלה שאפילו לחצו ידיים עם אוהדי ׳לה פמיליה׳, במן ספורטיביות סוריאליסטית של מפסידים שמברכים את המנצחים אחרי התמודדות ארוכה וקשה במיוחד.
מאות שוטרים הוצבו בטרמינל 3 ובטרמינל 1 העמוסים, אך לא היה בהם כל צורך. המשימה התנהלה בסדר מופתי, מופתי מדי.
ח״כ פרובוקטיבי שעמד לצדי צילם סרטון וידאו של עצמו על רקע השיירה, כשהוא נואם על ׳ניצחון הרצון׳ – מבלי להבין את ההקשר הנוראי של דבריו. הוא פרסם את הסרטון וחזר לעמוד לידי, מביט בעוזבים כמו בשקיעה הוורודה ביותר שראה בחייו. עם דמעה בקצה עינו הוא סינן, ״אם רק היינו יודעים שזה הכל עניין של כסף לפני שבעים שנה״.
לא הייתי מסוגל להתעמק בבורות התהומית של חבר הכנסת בכל הנוגע לתרבות הערבית, לחשיבות האדמה עבורם ולאפסיות הכסף. הייתי שקוע בניסיון להבין מה הם יודעים שאנחנו לא.
עוד עשרים דקות לכניסת שבת. הרב עדיין לא עונה, ואני לא יודע למה אני ממשיך לנסות. אחרי הפוגה קצרה, הגשם חוזר ומתפתח במהירות לברד כבד. כדורי הקרח הולמים בשמשת המכונית בעוצמה, כדורים עגולים בקוטר כה גדול עד שהם נראים מלאכותיים.
זו לא תהיה הפעם הראשונה בה אני נוסע בשבת, אבל זו עלולה בהחלט להיות הפעם הראשונה שאני עושה זאת על דעת עצמי.
דליה מתקשרת לשאול לשלומי ולהרגיע. כולם יחכו לי היא מבטיחה, ומבקשת רק שאשמור על עצמי. היא שואלת אם לקחתי את הרכב הממוגן, ואני משקר לה ואומר שכן.
בפיגוע האחרון בכביש 443 עלו לאוטובוס אחד שלושה מחבלים עם חגורות נפץ עליהם. הם לא הפעילו את המטענים מיד, אלא המתינו לעומס התנועה הראשון. ההדף מהפיצוץ גרם להרס אדיר ברדיוס של חמישים מטר, ולנזקים ברדיוס של מאה מטר מהאוטובוס. שמונים ושלושה הרוגים ועוד מאה ועשרה פצועים. הפיגוע היה בכניסה למכבים – רעות, ולמרות שהנחת העבודה שלנו היא שברק לא מכה פעמיים באותו מקום, עמיחי לוקח אתו מאז את הממוגן הביתה כדי שאשתו תקח פחות כדורי הרגעה.
אספנו את הדרכונים של משפחת חמדאן, את תעודות הזהות, את מסמכי רכישת הבתים שלהם ואת אישורי התנועה החופשית במדינה, למי שהיו כאלה ברשותו. אם העסק מסתבך, הוא מסתבך בדרך כלל בנקודה הזו. מאז האירוע בו רכז מודיעין של היחידה נדקר בזמן איסוף מסמכים, כל פעולה מול משפחה עוזבת מתנהלת כמשימה צבאית לכל דבר. צלפי היחידה תופסים עמדות אסטרטגיות, רכזי המודיעין נכנסים בחימוש מלא ובליווי של כוח אבטחה בלבוש אזרחי, והחוקרים שלי מבצעים תשאול לכל יושבי הבית. אנחנו לא מכריחים אף אחד לחתום על הסכם העזיבה, אבל מרגע שההסכם נחתם – אין דרך חזרה.
הפעם הכל הלך חלק.
על פי הערכות המודיעין ביחידה, ארגוני השמאל כולם עושים ימים כלילות על מנת לעתור לבג"ץ כמה שיותר מהר. הנחת העבודה שלנו היא שהעתירות שלהם כבר מוכנות, אנחנו רק לא מבינים מדוע הם לא מגישים אותן.
כל יום שעובר מבלי שמוגשת עתירה נגד החוק, נותן ליחידה שלנו – שפועלת בין היתר מתוקף חוק העזיבה מרצון, אוויר לנשימה. אבל יותר מכך, כל יום שעובר מחזק את התחושה הכללית בציבור הימני שהשמאל סוף כל סוף הכיר בתבוסתו והרים דגל לבן.
אני מתפתה לאמץ את ניתוח המצב הזה, לקבל את התפיסה הכל כך יהודית ששמה בראש שמחתה את האמונה בצדקת הדרך. העם שבע מלחמות, הוא שבע מטרור ומדם שנשפך. אולי האוטובוסים שחזרו להתפוצץ, אלו שהביאו את העם לבחור בציונות הדתית לשלטון, שלטון שסיפח מיד עם היבחרו את שטחי יהודה ושומרון והקים את יחידת הלה״ל – שהיא ראשי תיבות של ׳הקם להורגך השקם להורגו׳, אולי כל אלה מרמזים על גאולה קרובה? אולי הדרך הארוכה של עם הנצח מתקרבת סוף כל סוף אל קיצה?
בחודשים הראשונים של הפרויקט, כתבי אל – ג'אזירה, ה – CNN וה – BBC מיהרו לסקר את סבלם של הפליטים החדשים ואת שברון הלב שלהם בארצות הגולה, אך כתבותיהם העלו תמונה שונה לגמרי. הכתבים ציפו לשמוע סיפורים מזעזעים על אנשים שנזרקו מביתם וחוו טרנספר נוראי, אך הם גילו לאכזבתם כי האווירה בקרב העוזבים היא נינוחה, ושהם רואים את עצמם כמהגרי עבודה שעובדים בעבודות מכובדות, מרוויחים יפה, שולחים את ילדיהם ללמוד בבתי ספר טובים, ובכלל, נראה שהם לא מביטים לאחור ופשוט נהנים מכל רגע.
צפיתי באחת מהכתבות עם דליה, שאמרה לי שהיא שמחה בשבילם, שמחה אמיתית. היא לא נוטרת להם טינה על מאה שנים של דם ומוות, על אלפי הרוגים שלנו ואלפים שלהם, ועל העיקשות הבלתי מוסברת שלהם שלא להכיר בקיום שלנו. היא סולחת להם על כל הזדמנות שהם לא פספסו לפספס, על כל ילד שהם גידלו לשנוא במקום לאהוב, ואפילו על מה שהם גרמו לנו לעשות להם כל השנים, על הכל היא סולחת ומאחלת להם רק טוב.
"השם העמיד אותנו בפני ניסיון ארוך ומייגע, אבל גם אותו צלחנו בזכות גיבורים כמותך, אהוב שלי."
אשתי הביטה בי במבט שלא זכיתי לו מעולם. מבט שהרטיט אותי וגרם לי לחשוב שמעט מאוד בעלים בהיסטוריה זכו לקבל כמותו מנשותיהם. האם כך נראית סגידה?
איש לא רואה אותי. אני יושב עם כוס תה על הספה הישנה בבית הוריי, כשעל השולחן מגש עם קצת ממתקים. אימא סיימה לפנות את שאר הכוסות והצלוחיות והיא מנקה במטבח, אבא עלה לחדר לשים את הראש לכמה שעות אחרי שבוע של עבודה בבניין, שתי אחיותי הקטנות משחקות בחדר, והטלוויזיה משדרת נאום ישן של הראיס. 'מיליוני שהידים צועדים לירושלים'.
אני מקבל פוש מרוטר על שני שופטים מבית המשפט העליון שלכאורה העבירו מסרים לראשי המפלגות הערביות, דרך גורם שלישי, שבמידה ויוגשו עתירות נגד חוק העזיבה מרצון, הן תתקבלנה במלואן. ידיעות כאלה רצות ברשת מאז שהחוק עבר, ובכל יום בו לא מוגשות עתירות לבג"ץ הן רק הולכות ומקצינות.
עדנאן ישב בחדר החקירות לבד וחיכה בזמן שבחרתי עוגת גבינה בקונדיטוריה קרובה למתקן. החלטתי שההצלחה עם משפחת חמדאן זו סיבה מספיק טובה להזמין את כל המחלקה לקפה ועוגה בלשכה שלי, מה גם שעדנאן חורי לא התייחס לקיום של הרב ושלי, אז החלטתי שגם אנחנו נשכח מהקיום שלו לכמה שעות.
כל מי שגויס להלה״ל הוא איש מקצוע מהמעלה הראשונה שידע בדיוק למה הוא נכנס, על הנייר. הוותק היחסי שיש למי שגויס למחלקת החקירות, אמור היה להוות ערובה לחוסן נפשי גבוה. בפועל, החוקרים שלי התגלו כמחלקה הרגישה ביותר ביחידה.
החבר׳ה של אודי מהמודיעין עוסקים בעיקר בעבודות סייבר והחבר׳ה של לוגסי מהמבצעית מגיעים לבתים עליהם המודיעין מצביע, שולפים את החשודים מהחלון וזורקים אותם אצלנו. מי שנאלץ לעשות את העבודה השחורה באמת הם החוקרים שלי.
בפעמים הראשונות שיזמתי את עניין הקפה והעוגה, הם פשוט ישבו אצלי בלשכה, שתו את הקפה בדממה, טעמו קצת מהעוגה, ומהר מאוד נעלמו חזרה אל המשרדים שלהם. התעקשתי שלא לאפשר שיח שקשור החקירות בזמן הקפה והעוגה, והם התעקשו להמשיך ולשתוק.
כדי לשבור את הקרח החלטתי לאפשר שיחה בענייני חקירות, אבל לא בענייני החקירות שלנו. העניין תפס כל כך עד שהיו פעמים בהם שלושה חוקרים הביאו איתם עוגה מהבית באותו יום, רק כדי לנתח עוד חקירה סבוכה של להב 433, של השב״כ, ואפילו של האינטרפול. החוקרים שלי התחילו להיזכר מה משך אותם למקצוע מלכתחילה, והצליחו לשים בצד לכמה רגעים את העינויים הקשים שהם מבצעים בנחקרים שלהם כאן בהלה״ל.
עוד עשר דקות. דליה כבר הדליקה נרות מן הסתם, השולחן כולו ערוך ומוכן, הכל עומד ומחכה רק לי. הברד הופך שוב לגשם והתנועה מתחילה להזדחל, אולי עוד אספיק. אמבולנס חולף במהירות בשולי הדרך, ואני, מתוך הרגל, מחפש את הפצועים על הכביש. אולי לשם שינוי יללת הסירנה מבשרת טובות? אולי כמה עשרות מטרים ממני, באמצע הפקק האין סופי, יש אישה שכורעת ללדת? אולי חיים מתחילים פה הפעם במקום להיגמר?
אני מכבה את הטלוויזיה ונכנס למקלחת. אני מגלח את הזקן שאני מגדל כבר חודשים ומורח אפטרשייב על פניו כדי לחטא את הפצעים, למרות שמה זה כבר משנה. אני מתגנב החוצה, לא רוצה שהורי יראו אותי כך, הם יבינו מיד. אני כבר מחוץ לבית, אבל הצחוק הזה של האחיות שלי מהחדר מושך אותי אליהן. אני נכנס, מחבק אחת ומושך אל תוך החיבוק גם את השניה. לבבותיהן הקטנים ישברו, ואני עומד להיות אחראי לכך.
הגשם חוזר להכות בחוזקה ואני נוסע במהירות של שמונה קמ"ש. אני מגביר את עוצמת הרדיו כדי להסיח את דעתי מהרעשים שבחוץ ומהרעשים שבפנים, מקווה שיקרה נס.
רשת ב' קוטעים את תוכניתו המנומנמת של ירון אנוש לטובת הצהרה מיוחדת לתקשורת מבית ראש הממשלה. שבע דקות לפני שבת? אני מגביר את הווליום. לא יכול להיות שקרה אירוע בטחוני ולא קיבלתי עדכון.
מי שבכנסת הקודמת נחשב לח״כ קיצוני, נבחר להנהיג אותנו – את הציונות הדתית, לאחר שיושב הראש הקודם וסגניתו פרשו במפתיע והקימו פלטפורמה פוליטית חדשה. ספק אם מפלגה בראשותו הייתה עוברת את אחוז החסימה אילולא התחדשות פיגועי ההתאבדות.
״זהו יום שחור לדמוקרטיה הישראלית, זהו יום שחור למערכת המשפט.״, הוא פותח את דבריו בקדרות שמבגרת את קולו בעשור.
כח״כ הוא היה חייכן ואפילו חוצפן. הוא נתן ראיונות לכל עיתונאי, לכל מגיש, לכל שדרן, פובליציסט, סופר או בלוגר. הוא לא התחמק אף פעם מעימות מול ירביו מהקצה השני של המפה פוליטית, ולא ניסה להסתיר את עברו השנוי במחלוקת – להיפך.
אז נכון, את הרעיון להקים את יחידת הלה״ל הגה הרב עמי אליקים, אבל ראש הממשלה תמך ברעיון בצורה נלהבת. באופן אבסורדי הוא אישר ותמך בהקמת יחידה, שאילו הייתה קיימת כשהוא נתפס בגיל צעיר עם מאות ליטרים של דלק במכוניתו, ספק אם היה היום אדם חופשי, ספק אם היה היום בחיים.
"אנחנו לא נשב עוד בחיבוק ידיים ונחכה שחונטה של שופטים מדושני עונג מרחביה תתן לנו למשול. לא ייתכן שבמדינה יהודית שופטי בית המשפט העליון ידונו בעתירה נגד חוק של המדינה, בשבת! ולא ייתכן שהממשלה קיבלה הודעה בדבר הדיון הבהול עשרים דקות לפני כניסת שבת!".
מישהו מאחורי צופר. אני מביט קדימה ורואה שהתנועה בכביש מתחילה לזוז. השעון מראה שנותרו חמש דקות לכניסת השבת. הגשם נחלש מאוד, והמכוניות שוב מתחילות לנסוע במהירות איטית שהולכת ומתגברת אט – אט. אני מעביר יד על ראשי, מרגיש את הכיפה, לוחץ על הגז ומקווה לטוב.
״האויב מנסה לעשות את מה שעשה במלחמת יום הכיפורים, הוא מנסה להפתיע אותנו. ברגע זה עושות את דרכן לחופי ישראל שלוש אוניות קנדיות, שתי אוניות בריטיות ועוד שתי אוניות גרמניות – כולן מלאות בערבים שעזבו מרצון. אני קורא מכאן לראש ממשלת קנדה, לראשת ממשלת בריטניה ולקנסלרית גרמניה לעצור את הפעולה הבלתי חוקית הזאת ולהחזיר את האוניות על עקבותיהן. גופים איסלאמיים קיצוניים שחברו לפעילי BDS אנטישמיים גורמים לממשלותיכן המכובדות לעבור על החוק הבינלאומי. הסכמים צריך לכבד! אני מודיע לידידותינו, מדינת ישראל לא תאפשר שום הפרת ריבונות בשטחה. אוניה שתבקש לעגון בחופינו תיענה בסירוב. אוניה שתמשיך למרות הסירוב תנוטרל."
אני מתחבא מאחורי עץ הזית הישן כדי שאחיותי או אבי לא יראו אותי. איש הקשר שלי עוצר את המכונית בפינת הרחוב, ואני רץ ונכנס פנימה. הוא מברך אותי לשלום, אבל לא מעיק עליי בדיבורים. שנינו יודעים שכבר לא נשאר מה להגיד.
"אני קורא מכאן לכל העוזבים מרצון שחתמו על הסכם מול מדינת ישראל ואמורים לצאת מהארץ, אל תטעו, אתם תצאו מכאן בטוב או שתצאו מכאן ברע – מדינה יהודית שיודעת לגרש את בניה תדע גם לגרש את אויביה. לעוזבים שנמצאים בבתיהם החדשים מעבר לים אני אומר – אל תחשבו שתשעה שופטים שמנותקים מהעם ישנו את מה שהריבון החליט. גם אם יקרה האסון והעתירה תתקבל, אין לכם לאן לחזור, חייכם לא יהיו חיים. עשו לעצמכם טובה והישארו באירופה ובקנדה.״
אני מציץ בטלפון, עוד שתי דקות עד שנכנסת שבת, עוד פחות מקילומטר עד לשער הכניסה. אני מרים את הראש ומיישר את ההגה רגע לפני שאני משפשף אי תנועה.
איש הקשר מוריד אותי קרוב ליעד. הוא נפרד ממני, מודה לי על השירות שאני עושה עבור העם שלנו ועבור אללה, ונוסע משם לפני שמישהו מאיתנו יתחרט.
מוחי מתעתע בי, ונדמה לי שאני מריח את ריח החלה והחצילים המטוגנים של דליה. לליאלצ׳וק קשה לעמוד בריחות הללו, ואני לא יכול לבוא אליו בטענות על כך. הם בטח כבר יושבים סביב השולחן, הבנות נותנות לילד לטעום כדי להרגיע את הבטן, ומביטות אל הדלת – מחכות שסוף סוף תיפתח. הטלפון מצלצל, זה הרב. ראש הממשלה ממשיך לדבר ברדיו ואני ממהר לענות.
״אתה שומע את הנאום?״
״כן.״
״אתה בבית?״
״בשער הכניסה ליישוב.״
״תסתובב ותחזור ליחידה, הולכת להיות לנו שבת מאתגרת.״
השער נפתח ואני עומד ראשון לפני טור ארוך של רכבים שמחכים להיכנס אל הישוב. הגשם מתחזק ונדמה שעוצמתו מקשה על פתיחת השער. אני חייב להיכנס הביתה, אפילו לדקה אחת.
אני מהלך בין הרכבים, רטוב עד לשד עצמותיי, אבל חם לי כמו שלא היה לי חם מעולם. אני מביט בבתי הישוב המפוארים, בתים שאת חלקם אבי בנה במו ידיו.
״ואיך אתה הרב?״
אני בטוח שגם לו לפעמים יש חשק לקחת את המשפחה ולטוס לארץ בלי חורף.
״חסדי השם.״, הוא מתחמק.
איש לא רואה אותי בתוך המבול. אני אפילו לא מנסה להסתיר את הרובה.
"תגיד, מה היה שם הרב? הוא ניסה לתקוף אותך?״
"שאול, זה לא דוחה שבת, האוניות כן. תגיע."
אני מגיע לתחילת הטור, נעמד מול הרכב הראשון ומכוון את הנשק אל הנהג.
"אבל מה קרה? איך הוא מת?"
"שאול, הוא היה אדם מסוכן שרצה שכולנו נמות. תסלח לי אבל אני לא מבכה את המוות שלו."
השער כבר פתוח אבל הנהג לא מתחיל לנסוע. הוא רואה אותי? עם כל הגשם הזה אי אפשר לדעת. אולי גם הוא מכוון נשק לעברי?
הרב מנתק וברדיו ממשיכים להשמיע את ראש הממשלה. ״לארגוני השמאל הקיצוני אני רוצה להגיד דבר אחד..״
אני אשרוד את השבת הזאת ואגיש לרב מכתב התפטרות. יצחק יצטרך לסלוח לי, אבל את הנדר שנדרתי לו – להרוג את רוצחי בנו, אני לא אוכל לקיים. אני חוקר, אני לא רוצח.
"ואני רוצה שתקשיבו לי טוב – טוב, 'אחיי היהודיים'.."
אללה וואכבר.
למה השומר עומד בחוץ בגשם הזה? לא חשוב, הנה הבית, עוד חמישים מטר ואני שם. כל מה שאני רוצה זה להיכנס לתוכו ולא לצאת.
אללה וואכבר.
״יום הדין קרב.״
אללה וואכבר!
