למה חשוב לאפיין גיבור? המקרה של שלמה המלך
תהליך כתיבה של סיפור שמבוסס על חוויה אישית:
“אני רוצה לספר את הסיפור שלי.”
“אוקיי, זה סיפור, אבל זה לא בדיוק הסיפור שרציתי לספר.”
“זה כבר לא הסיפור שלי, נראה לי שמישהו אחר כותב אותו.”
“אני לא יכול להסתכל על הסיפור הזה יותר.”
“אולי אני לא יכול לכתוב שום דבר?”
מזהה את עצמך באחד משלבי הכתיבה האלה?
משברי כתיבה הם חלק בלתי נפרד מתהליך הכתיבה. לא כל השלבים תוקפים כל כותב וכותבת, וישנם תהליכי כתיבה שלמים ופוריים, שזורמים בקלות ומעצימים את הכותב. אבל כשמספרים סיפור, מספרים את הפרספקטיבה לסיפור, ופרספקטיבה יכולה להשתנות. השינוי הזה יכול להיות הדרגתי, אבל הוא יכול להיות פתאומי ומפתיע. שינויי פרספקטיבה לא תמיד קשורים לזמן שעבר מהמאורעות עליהם בחרת לספר, הם קשורים לתהליכים קוניטיביים ורגשיים שעובר הכותב, כך שמי שאומר לך לחכות כמה שנים לפני כתיבת הסיפור האישי שלך, צודק חלקית. מרחק הזמן לא תמיד מספיק, ולא תמיד צריך לחכות עד שיעבור זמן כדי לספר את הסיפור שלך.
למה כל כך חשוב לדבר עם הגיבור?
המושג – אפיון דמות, הוא אחד המושגים שמעסיקים את עולם הספרות, הקולנוע והטלוויזיה בעשורים האחרונים. ככותבים, אנחנו חוטאים לעצמנו ולסיפור שלנו, כשאנחנו משאירים את אפיון הדמויות לסוף (ולא תמיד מגיעים אליו). בכתיבת סיפור בכלל, ובמיוחד בכתיבת סינופסיס, אנחנו חושבים שהדבר החשוב ביותר בסיפור הוא עלילה הסיפור, ויש מי שמבלבל בין עלילה לבין סיפור. עלילה היא לא סיפור, היא רצף האירועים המתרחשים בסיפור ושגרומים לדמויות לפעול בתוכו. האם באמת מעניין את הקורא שלך שפקיד הדואר בעיירה בה חי גיבור הסיפור מחלק את הדואר כל יום ב – 6 בבוקר בדיוק? האם רלוונטי לקורא לדעת שאימא של הגיבור מורחת בכריך שלו חמאת בוטנים? יש כותבים שיגידו שיש למידע הזה מקום, גם אם הוא לא גורם לגיבור או לדמויות בסיפור לפעול, כי הוא יוצר אווירה. הבעיה היא, שכותבים רבים מתמכרים לאווירה עוד לפני שהסיפור שלהם שלם. הם הולכים לאיבוד בתוך הפרטים ולא תמיד זוכרים מה אווירתי, מה אינפורמטיבי ומה מהותי לגיבור, לדמויות המשנה ולסיפור עצמו.
איך אפשר לדעת מה חשוב לגיבור ומה לא? איך יודעים איזה מידע משרת את הסיפור ואיזה מידע הוא אווירתי, אינפורמטיבי או רלוונטי להתפתחות הגיבור? או במילים אחרות, איך מאפיינים דמות? אני מציע, פשוט לשאול אותו.
הדוגמה המופלאה לאפיון דמות מתוך ספר קהלת
שלמה המלך הוא דמות מקראית מוכרת, ולא רק, אלא דמות מוכרת וידועה בתרבות המערבית בכלל. אם נעצור ונשאל אדם ברחוב מה הוא יודע על שלמה המלך, הוא יספר ששלמה היה מלך למרות שלא היה הבכור, הוא היה חכם, הוא בנה את בית המקדש, היו לו הרבה נשים, היה לו הרבה רכוש ושבדור שאחריו התפרקה הממלכה.
הקורא פוגש את דמותו של שלמה בשלבים שונים בחייו, במצבים רגשיים שונים, בלי שההתפתחות הרגשית שלו, כלומר, המניעים שמביאים אותו לבצע את הפעולות אותן הוא מבצע, מוסברים לקורא.
שלמה המלך מתואר כמלך חכם ונערץ, שהביא לידי ביטוי את התמה מקראית אפשרית, הקוראת לתיקון דרכי האדם. בסופו של דבר הוא סטה מדרך זו וזרע את הזרעים שהביאו לחורבן הממלכה בימי בנו.
שינוי כל כך קיצוני בדמותו של אחד מגיבורי התנ”ך, עלול להשאיר את הקורא במבוכה גדולה. האם המלך שביקש חכמה, הפסיק להיות חכם והתחיל להיות כנוע, מושפע מהסביבה ומסונוור מהונו ומכוחו? האם חכמה גוררת ענישה?
אילולא ספר קהלת, ייתכן והקורא היה נשאר ללא הסבר שמספק את הדעת.
ספר קהלת כמסמך אפיון דמותו של שלמה המלך
כאמור, מהלך חייו, ובמילים אחרות, התפתחות דמותו של שלמה המלך, יכולה להביא את הקורא המסורתי לטעון כי רצונו של שלמה המלך לחכמה אין סופית, הוא שהביא את דמותו של שלמה למצב של יהירות, ושהיהירות הזו גרמה לו לחטוא, לעבוד את אלי עמיה של נשותיו לצד עבודת אלוהי ישראל, ולשעבד את העם לבניית מעונו הפרטי – מה שבסופו של דבר הביא עליו עונש.
עבורי, ככותב, ההסבר הזה לא מספק, וכנראה שהוא לא סיפק גם את עורכי התנ”ך שהתלבטו האם להכניס את ספר קהלת אל קובץ התנ”ך או להשאיר אותו בחוץ. לשמחתי, הם בחרו לכלול אותו, וכך לשפוך אור על מניעיו האמיתיים ועל מצבו הרגשי המרתק של שלמה.
הקונפליקט של שלמה בספר קהלת – חכמה ומחיר החכמה
כתיבת ספר קהלת מיוחסת לשלמה המלך עצמו. הספר הוא בעצם מונולוג של דמות אותה המלך שלמה בדה מדמיונו הנקראת קהלת, מלך ישראל. לא ידוע עם מי קהלת מדבר, ואם הדברים אותם הוא אומר נאמרים בראשו בלבד או למישהו אחר. האם זה חשוב? מי שרוצה להסתכל על ספר קהלת כעל סיפור העומד בפני עצמו, יגלה ספר שלא עומד במבנה הסיפורי של סיפורי התנ”ך. עם זאת, מי שיסתכל על ספר קהלת כאל הזדמנות לציץ אל נשמתו של אחת הדמויות המשמעותיות בתנ”ך, ימצא הסברים ויגלה תובנות חדשות שיכולות לשפוך אור על המוטיבציות של המלך שביקש חכמה מאלוהים, קיבל אותה, הודה לאלוהיו ובנה עבורו בית מקדש, אך סיים את חייו כאיש כנוע, מבולבל שיעבד את עמו לבניית ארמונו הפרטי והפסיק להאמין בנחרצות הדברים בהם האמין כל חייו.
מעבר לכך שספר קהלת הוא מסמך מעולה לאפיון דמות (ממליץ לכל כותב לקרוא את הספר הקצר ומשמעותי הזה) ספר קהלת, לדעתי, סוגר סוג של מעגל עם סיפור גן עדן. יש כאן מהלך מקראי שמתחיל בספר בראשית, עם גיבור שמנסה למנוע מאהובו ליפול לאשליית החכמה (אכילה מעץ הדעת) ונסגר עם האיש שקיבל את כל החכמה בה חפץ, אך מחיר החכמה האינסופית אותה הוא קיבל הוא חורבן.
יש לך שאלה על אפיון דמות?
אפשר להירשם לחדר הכותבים של איגוד התסריטאים במייל:
או ליצור איתי קשר, ואני אשמח לעזור לך בכל שאלה.
בהצלחה.
