'ניצחון הרצון' של הקולנוע הליברלי החד מימדי
כל מי שלמד קולנוע מתי שהוא בחיים שלו, צפה בסרט התעמולה הנאצי של היוצרת לני ריפנשטאהל ניצחון הרצון, מגרמניה של שנות ה-30 וה-40. מאז עברנו כברת דרך בעולם התרבות, ונראה שהקולנוע התקדם וגם היכולות של היוצרים לדבר בשפה שהיא לא מאוד דידקטית השתכללו, אבל האמת היא שאם תצפו בסרט 'גם אני קרל' בנטפליקס, אז תבינו שלא באמת עברנו כברת דרך כל כך משמעותית ב 70 השנה האחרונות.
אפשר לדבר על שנאת זרים בלי לעשות דמוניזציה לאף צד
נושא ההגירה באירופה, ונושא שנאת הזרים בכלל בעולם המערבי, הוא נושא שמעסיק יוצרים ליברלים וגם יוצרים שמרנים בכל תעשיית הבידור התרבות הפילוסופיה והאמנות בעולם. יש יוצרים שעושים את זה טוב כמו הסופר אנדרו מירנץ, שכתב ספר מעולה ומומלץ מאוד בשם antisocial.
אבל אל מול יוצרים מוכשרים כמו מירנץ, וויל סטור ואחרים, יש יוצרים שבוחרים עדיין לעשות סרטים, ספרים ויצירות דידקטיות שמדברות בשפה אחת ושמראות צד אחד של נושא טעון מאוד. גם אם הם בוחרים לעשות את זה בצורה משוכללת יתר על המידה. 'גם אני קרל' חוטא בדיוק במקום הזה, ומסתכם שעתיים של סרט שמתחיל בפיצוץ (תרתי משמע), וממשיך בקול ענות חלושה.
מילה על העלילה
אז מה היה לנו שם? אסון משפחתי, ילדה חסרת עניין שבורחת ומגלה מציאות שמרנית שמושכת אותה לתוכה, אבא שמשתגע בגלל אובדן שמביא אותו למצב נפשי מעורער בלי שנכנסים יותר מדי לעומק הנפש של האיש, או במילים אחרות – היוצרים בחרו להתעסק יותר עם מוטיבים חוזרים שקופים מאוד, כמו ציפורים מתות ואורות בקצה מנהרה, ופחות עם עולמו הפנימי של אדם שחווה אובדן קשה מנשוא.
ומה עכשיו? עכשיו האיש המסכן צריך ללכת ולחפש עכשיו את הבת הסוררת שלו. מה עוד יש לנו שם? אנשי ימין קיצוני שחיים באיזו שהיא תאוריית קונספירציה מוגזמת, ימין שיוצר כאוס מוגזם וחסר פרופורציה, עדי ולעשות הפיכה באירופה.
פוליטיקה בצד אבל מה עם הסיפור?
יש לי דברים להגיד בנושא הזה, אבל הם לא מתאימים לדיון שלנו כאן, מה גם שאני חושב שהיצירה הזו לא מתעסקת בנושא הפוליטי בצורה מספיק אינטיליגנטית ומכבדת, כדי שאני אתייחס אליה בצורה אינטליגנטית ומכבדת, אז אני ארשה לעצמי לדלג להתעסק נטו בסיפור.
אז יש כאן אירוע מחולל שמפעיל את העלילה באמצעות פיצוץ שנגרם בבניין משפחתי שבו חיים גיבורי הסרט, ושבעצם הופך את החיים שלהם ב-180 מעלות. מה קורה אחר כך? לא הרבה. מה שאתם רואים בתקציר זה פחות או יותר מה שקורה בהמשך הסרט. מספיק לראות את הטריילר כדי להבין את העלילה כולה.
גם מבחינת מהלך רגשי של הדמויות לא באמת קורה הרבה. הגיבורה מתחילה בנקודה שלא אכפת לה כל כך מהמצב בבית שלה, בטח שלא מהמצב באירופה, ממשיכה למקום שהוא היא רוצה לברוח ולא לחזור הביתה, אחרי שהיא חוזרת הביתה היא אפילו לא אומרת שלום לאמא שלה, אחר כך היא אוכלת את עצמה על זה, אחר כך היא שוב בורח, ואת הסוף אני לא אגלה לכם, אבל מבחינת מהלך רגשי לא קורה שם יותר מידי.
לא לבעלי חוש ביקורתי חזק
אז מה עוד יש לנו שם? כמו שאמרתי, ימין קיצוני שמשתמש באמצעים ציניים כדי ליצור סיטואציה פוליטית שתאפשר בסופו של דבר הפיכה באירופה. אם יש לכם חוש ביקורתי יש סיכוי די טוב שהסרט הזה יעצבן אתכם.
לי היה קשה מאוד לעבור את השעה הראשונה ולצפות בסרט עד הסוף, אבל אם אתם בעד עולם של שחור ולבן ואם אתם רואים את המציאות דרך משקפיים של אמת ולא אמת או אמת ושקר, אז יכול להיות שאתם תחשבו שהסרט הזה הוא טוב ואולי אפילו מרגש. כן, מניפולציות רגשיות זה משהו שלא חסר ב – גם אני קרל.
