שמע ישראל
עזוב את האידיוט הזה. תן לו להמשיך לדבר. שימשיך לדבר החתיכת אפס מאופס הזה. אל תתרגש ממנו, סתם זין בן זין וזונה. הוא קשה הבן זונה הזה, לא סותם את הפה, והוא פגע בך חזק מאוד. אני יודע. מה שהוא גרם לך לעשות לאחיך זה באמת משהו שרק מניאקים עושים. אבל זה לא סתם. אל שדי שואל אותו שאלות, מקשה עליו.
סבא שלך נבחר להביא את יצחק, אביך, לעולם הזה. למה קראת לאברהם אביך ולאביך בשמו? יצחק הוא אביך, תתגאה בזה. אבא שלך הוא הברכה של העולם שלנו, וכל מה שיוצא ממנו מבורך לעד. לא יימצא ביצחק שום דבר רע, לא משנה כמה החושך יטען אחרת.
המוות הוא לא טוב ולא רע, הוא חלק מהחיים. הפרידה היא רעה. הרע נלחם על חייו, מנסה בכל כוחו לשוב לארמונו של הקדוש ברוך הוא. הבעיה שלו היא שרוע זה לא דבר קדוש, וממלכת השם היא דוקש דוקשי הקודשים. אם אברהם היה מתפלל לאלוהים שיברך רק את יצחק אביך אז היינו כבר מזמן גומרים עם הסיפור הזה. הרע דיבר אצלנו ומה שיש לו להגיד הוא אמר:
"ריבונו של עולם, מלכי.
העם בו בחרת הוא עם של אנשים שנוטים לשקר איש לרעהו, לרמות איש את רעהו, לכעוס איש על רעהו ולשנוא איש את רעהו. זה לא עמך, זה עמי.
עליי לקחת אותם עמי אל שערי הגיהינום, לשרוף אותם ולהשכיח את זכרם לעולם ועד, יחד עם יתר בני האדם.
הרעים שברעים הם, אדוני.
עמים אחרים שולחים את צאצאיהם להרוג ולהיהרג בשמי, מאמינים באמונה שלמה ששמי הוא שמך. גם עמך יהרוג בשמי, יש בהם את כל היסודות הנדרשים לעבודת שמי.
הם לעולם יגלו את אורךָ, לעולם לא יאמינו בך באמונה שלמה. בני אדם, בשר ודם המה.
לשבת בחוסר מעש, להיות טובים אחד לשני ולהאמין באמונה שלמה שאתה תשלח בעבורם מן מן השמים? עם יד משה וזרועו ונטויה? עם הגאונות והמעש? עם הדיבור והספר? 'מי ביקש זאת מכם' – שאלת כשעלה חרון אפיך על שזבחו לך ועבדו אותי. היללו אותך וסגדו לי.
אבי מלכי יתן לי להיכנס לארמונו, אני לא בדיחה של אף אחד.
אתם רוצים לצחוק עליי בסוף? זה העם של אדוני? עם שצוחק על השונה, על החלש, על הפוחד, על הדואג, על הספקן, על שואל השאלות, על חולם החלומות.
עם קטן וספקן.
ומאיפה בא הספק הזה אם לא ממני?
העם שבחרת הוא הטוב ביותר והרע ביותר, המואר ביותר והחשוך ביותר. אני עמך, אבי. וכל אחיי עומדים לצדי, מחכים שאגמור לדבר כדי שיוכלו סוף – סוף לצחוק על חשבוני, לא מבינים שבסוף אנחנו נצחק יחד.
אחים ואחיות שלי. אנחנו נצחק ביחד!
חרדים, סרוגים וחילוניים. נשים, גברים וילדים. תינוקות ותינוקים. זקנות וזקנים. נערות ונערים. זוגות – זוגות ניכנס לתיבה ונשוט אל ממלכתך. הטוב ביותר והרע ביותר, האור והחושך.
אין מלחמה אמיתית ביני לבינך כמו שאין מלחמה אמיתית בינם לבין עצמם.
אין בי עוד כעס, אני רגוע. אני אסיים את הטיעון כשיסתיימו חיי, אך כל עוד אני חי אני טוען. כך אלוהים ברא אותי, זה צלמי וזו דמותי.
הרע סיים דברו."
האור שבא מתוך החושך
אז כן, זה מה שאני חושב. זה האור שבא מתוך החושך שניסה לדבר אליי. לא נתתי לו לדבר יותר מדי, את כל מה שכתבתי בצבע שחור כתבתי אחרי שכתבתי את מה שכתבתי בצבע השמים – את הטוב המושלם שאני כותב ברגעים אלה.
אני בן אדם, אני לא אלוהים ולא בן אל.
אלוהים יכול לסמן כבר בהתחלה שבסוף יהיה טוב ואז לתת לרע לדבר, לעשות את עצמו כאילו הוא מקשיב לו, לתת לו לסיים את הטיעון כולו מהתחלה ועד הסוף בלי להפריע לו, לתת לו לפרוק את התסכול הכבד שרובץ בקרבו מרגע בו הוא מרגיש שאלוהים מקשיב לו בדרך הזו, ואפילו לתת לו לנסות לפגוע בצד שעומד נגדו במשפט הארוך והקשה הזה.
זכות הדיבור אצל ריבונו של עולם ניתנת קודם כל לנתבע ולא לתובע. הטענה נגד החושך היא טענה פשטוה וברורה, לא מכבודו של אלוהים לפרוש את הטענה באוזני הרע המוחלט אשר עומד למשפט הנצח.
הרע ידבר וידבר וידבר וידבר דברי בלע ובלע ובלע ובלע בלע בלע בלע בלע בלע…. בסוף הוא יסיים לדבר או יתעייף מספיק כדי לסתום סוף כל סוף את הפה.
אז, ורק אז, יקום הטוב המושלם, יישיר מבט לתוך עיני הנאשם, ויאמר – "כל מה שהוא אמר". והיה ביום ההוא יצחקו הנוכחים צחוק גדול, שערי גן העדן יפתחו והכל ישוב על מקומו בשלום.
מסקנה – הכותרת הנכונה למאמר הזה היא: "העולם מצחיק אז צוחקים"
אני נמצא במסע מתמיד של חיפוש אחר משמעות, תוך כדי שאני מסתכל על החיים דרך עדשת הפילוסופיה, המדע, הספרות והדת. התוכן שלי מתאר את התפיסה שלי כמערכת של מערכות, שכל אחת מתקיימת באמצעות תקשורת והעברת מסרים. אני מבין שהחיים הם מעגל של יחסי גומלין, שבו כל פעולה יוצרת שרשרת תגובות. הסיפורים הקצרים שאני כותב, מוקדשים לחיפוש אחר העצמי במציאות אבסורדית, כשהם מספרים על אנשים שמנסים למצוא את עצמם ומשמעות לחייהם. בעזרת הספר "הנחמה שמעבר לאבסורד", אני מציע דרך לקבלה והבנה של החיים, תוך שאני מחבר בין העצמי לבין הסביבה המורכבת שבה אנו חיים. הפעם אני דן בשאלת האור שבתוך החושך.
