מישהו פישל בגדול וכל מה שמעניין אותי עכשיו זה להגן על הילדים שלי. אני גר בחיפה, וכבר מדברים פה על מלחמה עם חיזבאללה, אבל הלב שלי עוד לא שם.
בבוקר יצאתי עם הכלב לטיול והקשבתי לרשת ב' באוזיניות, אחרי שאתמול לקחתי את הילדים לגן משחקים כל אחרי הצוהריים כי הבנתי שכל המבוגרים האחרים בחיים שלהם לא מצליחים לנתק את עצמם מהמצב.
הרשתי לעצמי להתמסר לחדשות רק אחרי שהילדים הלכו לישון, ואחרי שנמאס לי לשמוע איך כולם מנסים להבין מי אשם כיביתי והלכתי לישון. כבר שבוע שאני חולם חלומות מאוד ברורים, שבוע שאני כותב אותם בבוקר, אבל הלילה לא חלמתי על כלום. שינה חשוכה.
קלמן וליברמן דיברו עם אמא שלא יודעת איפה הילדים שלה, בני ה – 12 וה – 16. טיילתי עם הכלב, הקשבתי לה פורצת בבכי בשידור ובכיתי איתה. אחר כך נכנסתי הביתה והורדתי את האוזניות, אבל הפנים שלי סיפרו את הכל. הן עדיין מספרות.
אני רוצה להילחם
להשיג נשק, להגן, אבל גם להיות עם הילדים שלי ולשמור עליהם. אני רוצה להשיג נשק ולשמור עליהם בבית. אני רוצה לשמור על הילדים שלי ושום דבר אחר לא חשוב לי יותר בעולם. לא מעניין אותי אם החברים התסריטאים שלי יגידו שאני ימני ולא מעניין אותי אם החברים הימניים שלי יגידו לי – אמרנו לך. לא רוצה להיות צודק יותר, רוצה לשמור על הילדים שלי, זה הכל, זה הכוח של מלחמה ועכשיו אני מבין למה אנחנו צריכים אותה.
אתמול ניצת בי אור חדש, והיום זה היום השני, ובסוף הכל יכלה כך או כך, אבל גם זה לא אכפת לי – רק הילדים. אני אשמור עליהם גם אם זה יעלה לי בחיי, אני מוכן להילחם בידיים, ברגליים, בשיניים, בסכינים ובמילים. אותן מילים שמיהרתי להפנות כלפי העם שלי, בזמן שיש אנשים בעולם שאם הייתה להם הזדמנות היו רוצחים את הילדים שלי ושל כל מי שאני מכיר ואוהב, וגם את אלה שלא.
מי ידע את כל הדברים באלה בגיל – 18?!
רק רציתי להוכיח לעצמי שאני גבר! זה הכל! לא עניין אותי ערבים, לא עניין אותי יהודים, לא עניין אותי ערכים, לא עניין אותי שום דבר חוץ מעצמי. יש כאלה שאומרים שזה מה שהצבא רוצה, ילדים שעוד לא מבינים מה הם עושים, כי הם היו מבינים מה הם היו עושים הם לא היו מוכנים לעשות את זה. אולי זה נכון ביחס לכל צבא אחר בעולם, אבל אצלנו, ברגע שאתה מתבגר אתה מבין שאתה חייב להילחם. שאין ברירה אלא להילחם. למה? ככה. כי כל המשפחה של סבא שלי נשרפה באושוויץ וכל המשפחה של סבתא שלי גורשה מבגדד.
לא אוהבים אותי ואין לי מה לעשות נגד זה
אני יהודי. יש כאלה שחושבים שזו ברכה ויש כאלה שחושבים שזו ברכה, ואני לפעמים מאמין לאלה ולפעמים לאלה, אבל מה שאני יודע זה שזאת האמת, המציאות. אני יהודי למרות שקשה לי עם זה שהפעולה הראשונה של יהודה הייתה קשורה לבצע, אבל היום אני שלם עם זה יותר. היום אני מזכה אותו מחמת הספק וטוען שלא הייתה לו ברירה, הוא ידע ששמעון ולוי הם רוצחים מסוכנים וערמומיים שכבר הוכיחו את הנכונות שלהם להוציא תוכניות זדוניות לפועל, והוא היה חייב לעצור אותם כדי להציל את יוסף. גם הוא לא אהב את יוסף, אף אחד מבני לאה לא אהב את יוסף, בטח לא אחרי שאבא שלהם גער בו על החלומות היהירים שלו. אבל הוא הציל אותו בזה שהוא הציע למכור אותו לישמעאלים, ויוסף סלח לו על זה. אז אם יוסף סלח, גם אני סולח.
גם לשמעון ולוי אני סולח
לא בלב שלם, כי ברור לי שהמקום שהם פעלו ממנו הוא מקום רע, מקום שמזהה חולשה ובונה על האמונה של הצד השני כי הכתם שנכתם בינו לבינם נשאר מאחור ועכשיו נפתח דף חדש. הם לא סלחו לשכם בן חמור על זה שהוא שכב עם אחותם הנערה, וכשאבא שלהם החליט על חתונה הם אמרו כן – בתנאי שהחתן המיועד יעשה ברית מילה. אבא שלו הסכים, ולא רק זה, הוא הבטיח לימול גם את עצמו ואת כל עירו, וכבר פיתח ציפיות שהמעשה שלו יגרום גם לבנים הכועסים להתחתן עם הבנות שלו. שמעון ולוי חיכו שכולם ישכבו כאובים אחרי ההליך הרפואי הקשה, ואז התפלו עליהם, הרגו את כולם ובזזו את העיר.
אז למה אני סולח להם?
כי הם עשו את זה בשביל אחותם ולא בשביל הכסף. הם טעו, ואבא שלהם קילל אותם לפני שמת וביקש הפרדה מוחלטת בין זכרו לזכרם, אבל אני לא מקבל את הבקשה של יעקב אבינו. הם הבנים שלך, הם האחים שלי, וגם אם הם עשו דבר שפגע בנו למשך דורות, דבר שכנראה עומד בבסיס השנאה היוקדת והבלתי מוסברת של כמעט כל מי שבא במגע עם יהודים – הם אבות אבותיי, הם ניסו לעשות את הכי טוב שהם יכולים כדי להגן על אחותם וזה הסיפור שלהם – לטוב ולרע.
הלוואי שכל השבויים והחטופים ישובו הביתה בשלום, שכל הפצועים יחלימו במהרה, ושנדע כולנו להושיט יד לכל האחים והאחיות שהחיים שלהם לעולם יחזרו להיות כשהיו.
