למי זה מתאים: למי שמבין שהחיים הם לא שחור ולבן.
באיזה מצב צבירה לצפות: אני ממליץ על מצב של פתיחות וחשבון נפש, אבל אפשר גם בלי.
ממה להיזהר: מצפייה חד מימדית (תשאלו את גוגל על האדם החד מימדי של הרברט מרכוזה).
ציון כולל: 4.5 מתוך 5.
מילה על העלילה
היא על סף אקזיט, הוא שיפוצניק כושל, שניהם פוגעים זה בזו ברגע הכי פחות מתאים, והדרך הטובה ביותר בה אפשר להגדיר את מה שמתפתח מכאן ואילך זה טרגדיה אנושית אבסורדית.
כשאני אומר 'אבסורד' אני לא מתכוון לכך במובן הפופולרי של המילה, כלומר – דבר שלא יכול להתרחש במציאות, אלא במובן המקורי של המילה, במובן הספרותי שלה. אירועים אבסורדיים קורים במציאות בכל יום, אנשים רבים אחד עם השני על מקומות חניה והסכסוכים האלו, בין אנשים שלפני רגע לא היו מודעים לקיומו של האחר, מגיעים לעיתים למצבים בהם הם רוצחים את מי שהם שללו ממנו את צלם האנוש שבו.
קנאה – המקום בו הכל מתחיל
עצבים בעצם לוקחת כל תגרת רחוב בין שני זרים, כל ריב על חניה שאי פעם התרחש בתולדות האנושות, כל רגע שגרם לבן אנוש אחד להתכחש לקיומו של בן אנוש אחר, ומתוך כל אלה היא יוצרת סיפור מיתולוגי עדין ונוגע ללב שרחוק שנות אור מהמיתולוגיה המערבית – יוונית ששולטת בתעשיית הסרטים והסדרות האמריקנית, ודווקא קרובה הרבה יותר למיתולוגיית הנפש העדינה של עמי המזרח, כן כן, גם של אלה שקרובים יותר מערב.
להכיר את החברה דרך האכזריות שבה
כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי להנות מהסבל של האחר?
המערב הפרוע
בגרמנית יש מילה לתופעה בה אדם אחד שואב עונג מתוך צפייה בסבל של אדם אחר: Schadenfreude. אנחנו מכירים את סיפורי מלחמת הגלדיאטורים בתקופת האימפריה הרומית, את מלחמות השוורים בספרד שנערכות עד היום ואת ההאבקות המודרנית שלובשת צורות ושמות רבים כמו אגרוף, האבקות מקצוענית וכולי. אפשר לסכם את התופעה התרבותית – מערבית המתמשכת הזו במילה אחת פשוטה: מוחצנות. היא הבסיס עליו התרבות הערבית בנתה את מגדל הבבל בו היא נמצאת היום.
המזרח השקוע
בתרבות המזרח הרחוק יש תנועה תרבותית הפוכה, שבה אנשים מנסים לחשוב על דרכים יצירתיות להרוג את עצמם בעצמם. מהחרקירי וטייסי הקמיקזה היפניים, דרך תרבות שתיית האלכוהול הבלתי אנושית של מאסטרי הקונג פו הסיניים, ועד להשתעבדות הצפון קוריאנית של ימינו למשחקי מחשב ולמציאות מדומה (אותו מקרה זכור של הורים שהזניחו את התינוק האנושי שלהם עד שרעב למוות, בזמן שהם טיפלו בתינוק טמגוצ'י או איזו שטות אחרת).
אז באיזו אכזריות אנחנו בוחרים?
לאיזו אכזריות אנחנו מתחברים יותר? למערבית שמחפשת לשעבד את האחר או למזרחית שמחפשת למה היא יכולה להשתעבד? 'עצבים' דנה בסוגיה ההיסטוריה-תרבותית הזו מנקודת מבט פוסט-מודרנית, פשוטה, מותחת, מבדרת ובעיקר מאוד מתוחכמת. נסו לשאול את עצמכם את השאלות האלה במהלך הצפייה. אתם תופתעו לגלות עד כמה אנחנו, כאנושות שממשיכים להביא לעולם צאצאים, עדיין רחוקים מלתת עליהן תשובות ברורות.
איפה אני נגמר והאחר מתחיל?
למה אנחנו עצובים כשאדם אחד, שמעולם לא הכרנו, נפטר מהחיים ואדישים כשאחר נפטר מהם? החברה הישראלית היא חברה שזוכרת ושכואבת יחד, כנראה יותר מכל חברה אחרת בעולם. יחד עם זאת אנחנו חיים בחווית מציאות אדישה, בה דקה אחרי הפוש האחרון שבישר לנו על מותה של עוד נערה חפה מפשע או על עוד רצח בעקבות סכסוך חניה, אנחנו עוברים מיד לפוש הבא או לאייטם הבא בפיד ושוכחים, כי מה כבר אפשר לעשות? עוד יום זיכרון לזכר קורבנות הטיפשות האנושית? די, עייפנו, לא ככה?
לא על פי 'עצבים'. המקום בו אני נגמר ואתם מתחילים הוא המקום שאנחנו בוחרים שהוא יהיה. האם הוא על הכביש? האם הוא בחשבון הבנק? האם הוא בחינוך הילדים? איפה תרצו שנסמן את הקו? הרי ברור לכם שאם אנחנו לא נסמן לעצמנו את הקו, מישהו אחר כבר יסמן אותו בשבילנו.
אם אהבת את ההמלצה, אני מזמין אותך לעקוב אחרי בפייסבוק ולקבל את המלצות הצפייה החדשות לפני כולם.
