אם אהבת את: העונה הראשונה והשנייה, אז השלישית לא תאכזב אותך.
למה העונה הזו שווה, ב – 4 מילים: נטפליקס לא הרגו אותה.
לאיזה מצב צבירה זה מתאים: לבד, בערב, למי שרוצה לחלום קצת לפני החלומות.
ממה להיזהר: מעקיבא שטיסל, שככל הנראה מיצא את תפקידו כגיבור הסדרה.
ציון: 4.5 כוכבים (מתוך 5).
להבין את הקסם
כשהעונה הראשונה של שטיסל שודרה, עדיין למדתי תסריטאות בסם שפיגל. במחזור שלי למדו כוכבים כמו דור כאהן ויונתן בלומנפלד, שהשיחות איתם עזרו לי לראות את הסדרות, הסרטים ואפילו את הספרים שאני קורא, בדרך חדשה.
דור, סטנדאפיסט ואחד הכותבים הקומיים המוכשרים בארץ, 'נדבק' לשטיסל בדיוק כמוני. דיברנו על זה, לא כל כך הבנו מה לנו, שני חבר'ה שמנסים להצחיק (הוא יותר, אני לפעמים), ולסדרה על חברה חרדית במאה שערים שמדברים יידיש ולובשים בגדים חמים בקיץ.
סליחה, אבל אולי תצאו
המשפט שדור אמר לי נשאר איתי עד היום, ומלווה אותי בכל פעם שאני רואה משהו שנראה לי קצת מוזר, אבל בכל זאת מושך אותי: "סליחה מר שטיסל, אבל אולי תצאו."
אז מה תפס את דור? זה לא היה התפאורה, לא הלבוש, לא היידיש ולא הקצב המנומנם (למרות שכל אלה היוו את הסטאפ לרגע התפיסה).
מה שתפס את דור היה הדרך בה אנשים ששונים ממנו שנות אור, רומזים בצורה לא עדינה בכלל, למי שנמצא מולם, שהאינטראקציה שלהם אתו הסתיימה ושהגיע הזמן שהוא יועיל בטובו ויעיף את עצמו החוצה.
להיות דתי לרגע בלי להתחייב לאמונה
חנוך דאום מגדיר את עצמו כדתי, אבל הוא לא מאמין באלוהים. לאנשים עדיין קשה לקבל את זה שאדם שחובש כיפה אומר שהוא לא מאמין, אבל כשזה מגיע לחדרים, זה כבר לא קשה, זה בלתי נתפס.
בעונה השלישית של שטיסל, אמונה היא דבר אמורפי, בדיוק כמו שהיא אצל חלק גדול מהחילונים. היא שם, אבל היא לא מגדירה את הדמויות. היא משפיעה על ההחלטות החברתיות, יותר מעל עולמם הפנימי של הגיבורים.
עם שטיסל, אפשר להיכנס לעולם דתי בלי לעבור שטיפת מוח אמונית מצד אחד, או לחוות תעמולה אנטי – דתית מצד שני. זה לא העניין בסדרה. יש דמויות ברוך השם, יש עלילה, יש קונפליקטים, יש התפתחויות, יש דרמה, יש חתונה, יש חיים ויש מוות, יש עוגת גבינה שחייבים לטעום פעם בחיים, יש תיי ויש תה.. אז איך רב שולם שטיסל אומר, "מה יהודי צריך יותר?"
