את המסר הבא העבר אל אדוניך – התורה כולה של משה מחייבת את עם ישראל לכבוש את הארץ ולרדות בה, מהנילוס עד הפרת.
מילה על העלילה
ערוץ 14 השמרן מוצא את עצמו בעמדת כוח חדשה אליה הוא לא היה מוכן. הערוץ נפתח על ידי אנשי אמונה יהודיים כאלטרנטיבה עבור פלח בציבור הישראלי שצורך בעל כורחו את ידיעותיו על המתרחש בעולם באמצעות שלושה ערוצים (אחד ציבורי ושני מסחריים), ערוצים שקהל היעד שלהם לא מאמין שיש אלוהים אחרי השואה ואם יש אלוהים אז מדובר ביישות איומה ונוראה שאין להם דבר או חצי דבר אתו. "אלוהים מת באושוויץ", זו המנטרה שעוברת ממהודרות החדשות המרכזיות, התוכניות היקרות ביותר שנלחמות אלה עם אלה על נתח הרייטינג הרחב ביותר, והמסר אשר בוקע מתוך אותן מנטרות הוא אחד – עצב.
ואמנם, כפי שפירש הקב"ה את המציאות שלאחר חטא האדם בטוב וברע, העצב הוא מהות השאיפה האנושית. אלא שאחרי שעה עד שעה וחצי של עצב חוזר ונשנה, ערב אחרי ערב, שבעה ערבים בשבוע, בלי הפסקות ובלי הפוגות למעט הפסקת פרסומות ולמעט הפוגה אחת ביום כיפור – הצופה הישראלי דורש תקווה. רבבות ממלאים את הרחובות בהפגנת כוח אדירה, שנישאת על כנפי שלושה מיליון שולחיהם ותומיכהם אשר יושבים בביתם אל מול המסך וממלאים את רוחם עוז. "השיבו את כולם הביתה עכשיו והחליפו את שלטון הימין שבגד בערכי המדינה הבסיסיים ביותר והם שמירה על חיי היהודים לאחר אלפיים שנות גלות ושואה.", זועקים המפגינים וצופי המסכים, "נכשלתם."
אל בנדי מוריד את הכפפות
מנגד ניצב ציבור חצי מהעם שצופה בהפגנת העוצמה של שנואי נפשו, בני האליטה הגבוהה, אנשי תקרת הזכוכית שמתעקשים לנהל את המדינה בעצמם ולבוז לניסיונות "העלובים" של יושבי המסכים מבת ים ומשדרות לנהל את המדינה על פי כללי המשחק הדמוקרטיים אותם הוא בעצמו קבע, ומסרב להיכנע. זה אוסלו, זה בית המשפט, זה הכסף, זה לחץ בינלאומי, זה ישראלים ב – BDS, זה אמריקה ורוסיה וסין, זה כל העולם ואחותו, וכולם מרחמים על הילדים בעזה ואף אחד לא מעניין אותו שאני במינוס מאה חמישים אלף שקל. אנשים טסים לחו"ל וקונים מכוניות חדשות, יושבים בשיינקין ושותים קפה, ואני כמו חמור צריך להרים ולהוריד משטחים ולשבור את הגב כמו פועל ערבי.
זאת לא מדינה יהודית, זאת מדינה אשכנזית שבה כל אחד דואג לעצמו. יש מנהלי בית ספר במקומות כמו טירת כרמל שמוציאים את הבוחנים באמצע מבחן בגרות כדי שהילדים יוכלו להעתיק ולהוציא את ה – 21 יחידות העלובות שלהם בשקט (וזה אחרי שבסוף כיתה ט' הם העיפו מבית הספר את כל התלמידים שעלולים להוות "בזבוז הקצאה", שכן בתי הספר בישראל מתוגמלים על פי כמות הבוגרים הזכאים לבגרות).
אני האל בנדי של ישראל, ועכשיו אני אמור לשבת ולבכות על ילדי האשכנזים שנפלו בשבי החמאס כי ההורים שלהם היו מספיק חצופים לבנות לעצמם גן עדן פרטי בזמן שמימינם יהודים שלא גומרים את החודש ומשמאלם ערבים רעבים. "מה חשבתם שיקרה?", שואל את עצמו הצופה הממוצע מהפריפריה. יש ששואלים זאת בסתר לבם, ויש שאומרים זאת בקול. אלה וגם אלה דורשים שקולם, סוף כל סוף, ישמע. לא עוד אשכנזי בן אשכנזים שחבר במקרה לציבור גדול שחיפש מנהיג – עכשיו אנחנו רוצים אחד משלנו. אנחנו דורשים מלך, ושהמלך יתמודד בבחירות דמוקרטיות מול כל מי שבעלי האסון רוצים להביא עלינו, ובעזרת השם ננצח.
בניה מגל הפטריוטים
ינון מגל, מהשמות הבולטים בתעשיית התקשורת הישראלית ומהראשונים שהצטרפו לערוץ 14, מוצא את עצמו אחרי ה – 7/10, מנחה את אחת מתוכניות הטלוויזיה הפופולריות ביותר בישראל – "הפטריוטים". קברניטי ערוץ 14 מזהים מצב משונה שבו מתבצעת נהירה המונית של צופים ממהדורות החדשות בשלושת הערוצים הגדולים – אל ערוץ 14 – מיד כשמסתיימות המהדורות.
תסריטאי שפוחד שהוא מאבד את השפיות
ארז פולק, תסריטאי בוגר מצטיין של סם שפיגל שמתפרנס מכתיבת תסריטי תדמית וסרטונים קצרים למוזיאונים אבל בעיקר מקידום אתרים אורגני בגוגל, אדם שנע ונד בשבע השנים שקדמו ל – 7/10 בין תאוריית האבסורד של אלבר קאמי לציונות הדתית של הרב קוק, מזהה גם הוא את נהירת ההמונים אל ערוץ – 14.
החשיבה האנליטית אותה רכש עם שנות עבודתו כמקדם אתרים וכפרשן תנ"ך מטעם עצמו ולמען עצמו בשעות הפנאי (התסריטאי מצא דרך לבודד מילים ולעקוב אחרי ההתפתחות הנרטיבית שלהן לאורך התנ"ך, פרשנות אותה הוא שומר לעצמו מפחד שמי שישמע יצחק לו), היא שהאירה בעיני רוחו את רעיון החיבור בין הכוח והייעוד של ערוץ 14 לבין הכוח והייעוד של עם ישראל, באמצעות תכנית טלוויזיה פארודית, מגוחכת ונטולת כל משמעות מעשית, כזו שתכוון אל עצמה את חצי הביקורת המשוננים של טובי הסאטיריקנים בישראל, מה שרק שיעצים את אפקט הבשורה שהתכנית החדשה תביא לעולם, והיא תעשה זאת מתוך מודעות עצמית מלאה: עם ישראל עומד לבחור את מלך ישראל, בשידור חי.
כשהמציאות פוגשת את הדמיון
התסריטאי מעלה פוסט באתר המלצות הצפייה בנטפליקס בו הוא שופך בדרך כלל את תובנותיו אגב צפייה בסדרה או בסרט, והוא מקווה בלבו שהתוכן יגיע לאן שהוא צריך להגיע על מנת שגלגלי ההפקה יתחילו לנוע. יחד עם זאת, יש בו תקווה מקבילה שהתוכן הזה לא יגיע לשום מקום ושאף אחד לא יקרא אותו לעולם. הוא נמצא במקום טוב, שקט ואוהב בחייו האישיים כאיש לאישה ואבא לילדים, הוא מתפרנס מהקלדת מילים, אמנם מילים שיווקיות ולא יצירתיות, אבל לבחור שלנו נמאס להילחם מול מה ששם אוכל על השולחן.
יחד עם זאת, הוא יודע היטב שאת מה שקרה ב – 7/10 הוא כתב, כמעט במדויק, ב – 4/10, מתוך כאב גדול אל מול מה שנראה לו באותם ימים כתחילתה של מלחמת א(זר)חים. את מסמך הזוועה הוא מחק מהאייפד, אלא שהמחשבה כי ייתכן שהמילים שהוא כותב משפיעות על המציאות באופן כל כך ישיר לא עוזבת אותו.
לבחור בעם הבחירה האלוהית
ויהי כעבור שלושה ימים מכתיבת הדברים האלה והטלפון של התסריטאי צלצל. בצד השני של הקו ינון מגל, "בוא לפגישה.", הוא אמר, "יש לנו הרבה על מה לדבר."