ב – 1947 קיבלה התנועה הציונית את החלטת האו"ם והסכימה להקים את מדינת ישראל לצד מדינת ערבית – פלסטינית. תגובת ההנהגה הפלסטינית הייתה ניסיון לרתום את העולם הערבי למתקפה נגד "הישות הציונית", מתקפה שלמרבה תדהמתם נתקלה בכוח צבאי קטן אך אמיץ ועיקש מאוד. מאות אלפי פלסטיניים עזבו את בתיהם טרם המתקפה בהוראת מנהיגיהם, ונותרו מחוץ לבית אותו עזבו עד עצם היום הזה.
רציחות מנהיגים שבוצעו על ידי פלסטינים או בשם המאבק הפלסטיני במדינות ערב מאז – 1948
- בשנת – 1970 ניסו גורמים פלסטיניים בירדן לבצע הפיכה. ב – 1971, בשיא ניסיון ההפיכה, מחבלי הפת"ח הצליחו להתנקש בחייו של ראש ממשלת ירדן וספי א-תל בזמן שהותו בקהיר. במהלך הרצח, בעודו גוסס ומתבוסס בדמו, כרע אחד המחבלים ברך וליקק את דמו של הקורבן בעודו חי.
- ב – 6 באוקטובר 1981 נרצח נשיא מצרים אנואר סאדאת, אשר חתם על הסכם שלום עם מדינת ישראל.
- בספטמבר – 1982 בשיר ג'ומאייל, ראש ממשלת לבנון, נרצח בידי כוחות שחברו לכוחות פלסטיניים.
מדינת ישראל התנהגה כמו פילגש ולא כמו כלה
גם במקרה הירדני וגם במקרה הלבנוני, מדינת ישראל הסכימה לתת לשליטים סיוע נגד האויב הפלסטיני שאיים להשתלט עליהם מבפנים. בשני המקרים, מדינת ישראל הסכימה לעשות את זה בסתר, ולא דרשה את כבודה.
בשני המקרים האלו, מדינת ישראל התנהגה כמו פילגש ולא כמו כלה, בשני המקרים מדינת ישראל הסכימה לספק את שירותיה בתמורה להסכמים שבשתיקה. בשני המקרים, מדינת ישראל ניסתה לפעול מתוך הקול ההגיוני, קול שמבין את גודל הטירוף מולו ניצב המנהיג הערבי שפנה אליה לסיוע, ובשני המקרים מדינת ישראל קיבלה את ההחלטה השקולה ונטולת הרגש: אנחנו נעזור לך, כי אנחנו רוצים שיהיה פה גורם הגיוני שאפשר לדבר אתו, ואנחנו לא מוכנים לסכן את היותך כאן רק למען כבודנו.
דמם של מנהיגי ערב שהלכו איתנו ונרצחו לא יישטף מבגדנו
שלושה מנהיגים ערבים שילמו בחייהם על התכחשותם למאבק הפלסטיני ובחירה בצד הישראלי, בין אם בסתר ובין אם באופן גלוי. ראש ממשלת לבנון אירח את רבין ואת אריק שרון בבירות ואף ערך להם סיור בבירת לבנון, אך לאחר אותו ביקור הוא מיהר להוריד את היחסים עם ישראל למחתרת.
המאבק הפלסטיני הוא המותג הנוצץ של העולם הערבי
מאבק המאבקים של הערבי שלא מוצא את עצמו בעולם המערבי שנכפה עליו, הוא שמאחד בין העמים שעדיין לא התאוששו מהקרע שנפער ביניהם בעקבות תבוסתה של האימפריה העות'מאנית. העולם הערבי שנשלט על ידי אחרים במשך – 1000 שנה, צמא לגאווה מחודשת, לכבוד, לאחדות, לגאולה. לצערם, הם מוצאים את עצמם במאבק מול שרידי העם שאותו מערב ניסה להשמיד.
בשנת – 1972 פלשו מחבלים פלסטיניים לכפר האולימפי במינכן, חטפו את המשלחת הישראלית ורצחו 11 ספורטאים
אל מול מותג שכזה, איזו ברירה הייתה למלך ירדן או לראש ממשלת לבנון מלבד הסיוע שלנו? למה לא דרשנו את כבודנו? מה המשמעות של דרישת כבודנו? מדוע לא דרשנו חתונה מלאה והסתפקנו רק במפגשי לילה חפוזים? מה היה קורה אילו היינו דורשים את זה? מדוע אנו מסכימים להגן על מי שלעולם לא יהיה מוכן להגן עלינו בחזרה? מה יקרה ביום שנפסיק לעשות את זה?
היום, נוכח השליטה ההולכת וגוברת של איראן באזור, התהפכו היוצרות ומדינות המפרץ, לב ליבה של האומה הערבית, מעוניינות לכרות איתנו ברית הגנה. עלינו לנצח את האויב שקם עלינו לכלותנו על מנת להשיב את כבודנו, כי הכבוד שלנו זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים להביא לשולחן המשא ומתן עם העולם הערבי.
שלום עם סעודיה זה שלום עם הליגה הערבית כולה וזה אומר שתי מדינות לשני עמים
השאלה היחידה שעלינו לשאול היא איך העולם עוזר לפלסטינאים להקים מדינה פלסטינאית גם בעזה ובאיו"ש, מדינה מפורזת שתחתום איתנו ברית הגנה נגד הצורר האיראני. אם מישהו יקום עליהם לכלותם, עלינו למגר את האויב שלהם. כן. זה המחיר שעלינו לשלם תמורת שלום, אותו מחיר שהיינו מוכנים לשלם עבור ירדן ולבנון, לא פחות ולא יותר. מחיר האמת.
להיות אימפריה בעל כורחנו
הטורקים שלטו בעולם הערבי במשך 400 שנה, והפרסים רוצים להחזיר לעצמם את השליטה. הערבים רוצים להתאחד לאומה אחת גדולה, ואנחנו נמצאים כאן, בתוך המרק המזרח תיכוני החריף הזה, ומנסים לגמוע מנות קטנות עם כפית, במקום לתפוס את הקערה ולבלוע את התבשיל.
אם מלחמה מאחדת בינינו אז עלינו להילחם, ואם זה אומר שעלינו לכבוש את המזרח התיכון כולו אז לא נהסס לעשות את זה, להיות אימפריה בעל כורחנו. אבל אם המחיר של הפיכה לאימפריה אזורית הוא פירוק החברה הישראלית מבפנים, אין לנו מה לצאת לדרך.
ממלכת ישראל השלישית תקום ותהיה גדולה וחזקה מתמיד
וזה יקרה בלי שנצטרך להרוג ולו ערבי אחד. להיפך, הם יהיו אחינו, עוזרנו הנאמנים, חיילנו המצטיינים, אלו שבעזרתם נביס יחד את ממלכת פרס ונהיה שוב לאחים. המצרים מעוניינים בזה, הסעודים מעוניינים בזה, הירדנים מעוניינים בזה, רק הפרסים, הטורקים והחמאס אינם מעוניינים בזה – ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין מדוע. איראן ורוסיה, טורקיה וארה"ב, כל הנפט שבעולם, ומדינה מערבית אחת שמצליחה לייצר יש מאין וגורמת לכל הכוחות באזור להרגיש כמו דמויות מסרט של צ'רלי צ'פלין שלוקחות קלשונים והולכות לחפש זהב.
אהבת המרמה פשטה בארץ ואין יראת אלוהים
חברות ביטוח מכאן ועד לירח שמנצלות קשישים, נכים שצריכים להתרוצץ בין אינספור וועדות ובירוקרטיה על מנת להוכיח את נכותם ולחיות בכבוד, בעלי דירות שאינם מסתפקים עוד בלהרוויח אלא רוצים להתעשר על גבם של הדיירים, חבילות ספורט פרימיום שמנצלות את אהבתם של אנשים לנחמה שבשידורי ספורט וגובות מחירים מופקעים, חברות תוכנה שמייצרות דרכים חדשות לאסוף עלינו נתונים כדי שנקבל פרסומות בהתאמה אישית ולא נבין למה אנחנו לא גומרים את החודש, חברות לשיווק דיגיטלי שכובלות את הלקוחות שלהם להסכמי חתונה קטולית שאפשר להשתחרר מהן רק בעזרת עו"ד, בנקים שעושים תספורות לעשירים ושולחים הוצאה לפועל לקחת את מעט הרכוש של העניים, מערכת בריאות שעושה רפורמת קנאביס כדי שחולי סרטן לא ייצרו שמן קנאביס שמרפא אותם אבל דוחפת לילדים שלנו ריטלין ודואגת לפרסם באתר ממשלתי שמדובר בחומר שאינו ממכר למרות שכל המחקרים מראים את ההיפך – ומלאה הארץ חמאס.
באיראן האשם היה המלך המושחת
מלחמת האור בחושך שקורעת את המזרח התיכון לגזרים, הגיעה באוקטובר 2023 גם לישראל. כוחות מדוכאים שעלו לשלטון באיראן, בלבנון וברצועת עזה צברו פופולריות לאחר שזיהו את מה שזיהה היטלר – טבע האדם הוא לחפש אשמים בצרות שלו. באיראן האשם היה המלך המושחת. ההפיכה באיראן הורידה אותו מכס השלטון והעם זכה לראות את האנשים ששחררו אותם מעול המלך תופסים במקומו את השלטון. זה קרה במקביל להסכמי השלום שישראל חתמה עם מצרים, מי שעד לאותה תקופה הייתה האויבת הגדולה והמרה של ישראל – זו שקראה להשמיד את התופעה הציונית ולהקים על חורבותיה את פלסטין הקדושה. במילים אחרות, אפשר להגיד שהצרות של עם ישראל לא נגמרו, אלא רק תפסו קצת מרחק. כך לפחות חשבנו.
מבחן האהבה לאדמה הזאת
אזרחי ישראל יצטרכו להכיל את הכעס העצום של עם שיודע שהוא לעולם לא יזכה במה שעמנו זכה. עם שאין לו מקום בעולם הזה, ושכמו כל עם שפוי אחר – הוא לא מוכן לקבל את זה. כשעם ישראל עמד במבחן הזה, מבחן האהבה לאדמה הזאת, הוא לקח את הרגליים שלו והתפזר. כשהוא יכול היה לחזור לאחר הצהרת כורש, הוא בחר ברובו להישאר בגלות.
עַם בלי אדמה זה כמו נפש בלי גוף
כמו רוח שמרחפת מעל פני המים ומחפשת יבשה. האהבה שלנו לארץ הזאת ולמה שיש בה היא הדבר היחיד שיציל אותנו מחורבן בית שלישי ואחרון, וצערם של רבים, מה שיש בתוך הארץ הזאת זה אנשים שהדעות שלהם מרתיחות להם את הדם. אנחנו ממשיכים להילחם אחד בשני רגע אחרי שהאויב, שנלחם בנו מלחמה שאותה הוא תופס כמלחמת צדק, עולל לנו את הגרוע מכל.
אסור לנו לתת לקולות הייאוש של "לוחמי הצדק" לקרוע אותנו מבפנים. אנחנו כאן כדי לחיות, כדי לאהוב, כדי לצמוח, כדי לשגשג, כדי להתנחם איש ברעהו, ולא כדי לשנוא איש את רעהו. רק כסילים שונאים, ובכסילים אין לעולם חפץ.
אני לא רוצה להשמיד אף אחד
ואני לא רוצה להיגרר לצורת המלחמה האבסורדית אותה האויב המטורף מנסה לכפות עליי. אני לא מעוניין לדבר אתו ואני לא מעוניין לדבר עם תומכיו, אני מעוניין לדבר אתך ואיתך, אחים ואחיות שלי, אהובים וכואבים.
החיים הם מערכת מעגלית שמחזירה לנו את מה שאנחנו בוראים
אני רוצה להגיד לכם שאני אולי הבנאדם היחיד בארץ שלא מכיר אישית אף אחד ממי שנרצח, נחטף או נפצע, אבל זה כי אני אדם שמסתגר בביתו וכותב סיפורים. העולם שבחוץ מסובך וקשוח, לעיתים גם ציני מדי בשבילי. אני משתדל לבחור בקפידה את החברים שלי, גם אם זה אומר שיש אנשים שאני צריך להסיר מהפייסבוק כדי שלא להיכנס לתוך נבחי נפשם. אז יוצא שאני נחשף רק לדעות שמתאימות לדעות שלי, אבל אני בסדר עם זה, כי הדעה שלי היא שבעיות מגיעות תמיד מבפנים ואף פעם לא מבחוץ. הדעה שלי היא שהחיים הם מערכת מעגלית שמחזירה לנו את מה שאנחנו בוראים, ובשנה האחרונה אנחנו בראנו שנאה, ייאוש, פירוד ופחד איש מרעהו.
האחדות המלחמתית נוטעת בי תקווה אבל לא אשליות
אני יודע שעוד צפויים לנו ימי לחימה קשים, ברור לי שהתמיכה הבינלאומית תלך ותיעלם, ושכל מה שישאר לנו בסופו של דבר בתוך הלחימה הזאת זה אחד את השני. אני לא יודע איך אנחנו נצליח לשמור על אחדותנו במצב של בידוד מדיני, אבל אני יודע שאנחנו נצליח.
אנחנו עם שניסה לחיות על חרבו
בעודו נועץ את סכיניו איש ברעהו, עם שלוקח את התופעה הזו ונותן לה שמות על פי רוח הזמן, היום אנחנו קוראים לזה ירי בתוך הנגמ"ש. אני אוהב את אלה שדואגים לדמוקרטיה הישראלית ואני אוהב את אלה שדורשים שינוי במערכת המשפט. אני לא משפטן, ואני אולי האדם היחיד שבמהלך השנה האחרונה גם לא התיימר להיות. ברור לי שיש לנו ראש ממשלה שנוי במחלוקת, ואני אינני נמנה עם תומכיו, אבל גם לא הזדהיתי עם האבל ששרר בכיתה בבית הנחשב לקולנוע ולטלוויזיה שבו למדתי, כשהוא ניצח את מי שמכהן היום כנשיא המדינה.
אנחנו נצטרך להכין את הנשקים אבל גם את היין
ואת שולחן השבת ולשבת ביחד ולדבר על הדבר היחיד שחשוב בחיים האלה, על עתיד הילדים שלנו. אני לא פוליטיקאי ולא משפטן, לא מצביא ולא דיפלומט, אני בסך הכל אדם, אבא לילדים, שיושב בביתו וכותב סיפורים. לא יודע אם מישהו יקרא אותם, למרות שסיימתי את אותו בית ספר נחשב בהצטיינות ולמרות שאני מאמין בעצמי וחושב שבסופו של דבר אני אצליח. אבל אני מוכן לעשות עסקה עם אלוהים – תחזיר את השבויים והחטופים למשפחות שלהם ותסיים את המלחמה הזאת בלי הרוגים ועם עתיד כלכלי ונרטיבי חדש לשכנים שלנו ואני מוותר על כל מה שהבטחת לי. אני מוכן לסיים את חיי בשיבה טובה, לצד אשתי וילדיי, בלי להגשים את "הייעוד" שלי, בלי להיות צודק.
מטרות להמשך החיים:
- לחפש מקומות שיגרמו לי להרגיש כל כך בטוח בעצמי ובמה שאני עושה, עד שלא אצטרך לחשוב על דרכים לרמות אחרים: עם עצמי, עם משפחתי ובעבודתי.
- להלך תמים לפני האלוהים, לחפש את הדרך הזו ולהאמין שאמצא אותה.
- לחיות בדרך שמלמדת את הילדים שלי את הדרך בה אני הולך.
זה מי אני וזה מה שאני מנסה לעשות בחיי, מה איתך?
